שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ (דברים טז, יח)
רבינו סיפר פעם לתלמידיו, שלמד הנהגה ממרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל. היה זה כאשר נכנסה אשה לביתו בערב פסח ובפיה שאלה של שטות. הגרי"ח אפילו לא חייך, אלא ניגש לארון הספרים בכובד ראש, נטל ספר עב כרס ועיין בו במשך מספר רגעים ורק אז השיב. משום שאם היה דוחה אותה בביטול, היתה האשה נמנעת מלשאול עוד את שאלותיה, והן עלולות להיות חשובות עד מאד.
פעם באמצע עניית השאלות, התנצל רבינו בפני מי שהביאה לפניו כביכול "שאלה חמורה". רבינו אמר לה כי הוא חייב לצאת לכמה דקות כדי לענות לה תשובה, שכן חשש שמא תוך כדי עניית התשובה, בת שחוק תעלה על שפתיו.
ומה היתה ה"שאלה החמורה": האשה נהגה בכל השנים ל'הכשיר' במלח את הדגים, בכדי להוציא מהם את הדם. ובאה לשאול אם היא צריכה לעשות 'התרת נדרים', כי ברצונה להפסיק את ה'הכשרה' אשר קשתה עליה עד מאד… רבינו כדי שלא לפגוע בה, וכדי שלא לבייש ח"ו אשה יהודיה, ביקש הפסקה קטנה, ורק לאחר מכן נכנס לענות לה תשובה למעשה…
"עוד לימד אותנו רבינו", אמר תלמידו הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א, שלא די רק לענות על שאלה ולפסוק הלכה, "אלא יש להתעניין גם בשואל, להבין לליבו ואת מה שעומד מאחורי השאלה שלו". אבינו היה אומר שתלמיד חכם ומורה הוראה נמשל לחמה. לחמה יש שתי תכונות – היא מאירה וגם מחממת, וכך גם על מורה הוראה ורב בישראל לנהוג, להיות גם מפיץ תורה אך גם מחמם את הלבבות של השואלים ומתעניין בהם.
מסופר כי פעם בא עני לאחד מגדולי ישראל בערב פסח, ושאל האם אפשר לקיים ארבע כוסות על כוסות חלב. נענה הרב: ודאי אם חולה אתה פטור אתה, אך הנה אתן לך תרומה הגונה שתוכל לקיים את ליל הסדר כהלכתו, והרב הוציא מכיסו סכום נאה והעניק ליהודי נדבה הגונה. לאחר שהודה ונפרד היהודי מהרב, תהתה הרבנית באוזני בעלה: מניין לך שאדם זה זקוק לנדבה? הלא לא בא אליך אלא לברר דבר הלכה.
אמר הרב: 'אילו היתה ידו משגת לסדר פסח כהלכתו, בשר ודגים וכל מטעמים, כלום היה שואל אם הוא מותר בשתיית חלב? אלא שוודאי אין ליהודי פרוטה לפורטה. זה דרכו של רב, שעליו להבין ללב השואלים ולרדת לסוף דעתם.
הנהגה זו, היה אומר רבינו, נלמד מדברי הכתוב (שמות לה, ל-לד) "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה… ולהורת נתן בלבו…" לכאורה עניין ההוראה מסור לעניין המחשבה שבמוח, ומה עניין להורות נתן 'בליבו' לכאן? והנה, רואים ששלמה המלך ביקש מהשי"ת (מלאכים א' ג', ט') "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע". ויש להבין מה יש לזה מקום בלב?
התשובה היא, שכל מורה הוראה ודיין צריך לידע שהוא צריך לשתף את ליבו ורגשות ליבו לשואלים. מגיעים הרבה פעמים שואלים המייחלים ל"ווארימקייט" לחמימות, ול'גוט ווארט', ולמילה טובה, ומגיעים בברכיים כושלות, ועלינו מוטלת החובה לחזק את ידם הרפה, ולאמץ ברכיהם הכושלות. להפיח רוח חיים בלב כל אחד מהשואלים, וזהו 'ולהורות נתן בליבו', וזה צריך להיות דברים שבלב ולא מספיק כשזה מן השפה ולחוץ, וצריך שיהיה פיו וליבו שווים, ואז זוכים להנעים הדרך שילכו ואת המעשה אשר יעשון.
לקחת את השאלה ללב
אצל רבינו ה"להורות נתן בלבו" היה הרבה יותר מאשר התעניינות ועזרה לשואלים, הוא סבר שעל הרב לקחת כל שאלה באופן אישי ללב, הנה, סיפר הרה"ג ר' סיני הלברשטאם שליט"א, ששמע מרב אחד בחו"ל שדיבר עם מרן בטלפון שאלה הלכתית על אשה או זוג בעניין הלכתי.
בסוף השיחה שאל רבינו את הרב הנ"ל מה שם האשה ואמה, הרב לא ידע לענות. רבינו ממש גער בו ואמר לו: 'זה רב קהילה?' כה הרבה זמן אתה מתעסק עם בני הזוג / האשה הזאת ואינך יודע שצריך להגיד כמה קעפיטלעך תהילים?!?!?!
(ולא שבט הלוי בלבד)