מעשה שהיה באחד מימי תשעה באב בשנות המלחמה, כפי שהעידה אשה אחת מנכדי הגה"ק רבי הלל מקולמייא זי"ע (בת חתנו ר' יצחק אייזיק ליכטנשטיין זצ"ל), אשר נלב"ע לפני כמה שנים.
כמו ריבי רבבות מאחינו בני ישראל, הפרידו אותה מאמה ובעלה והכניסוה לאחד המחנות. בהגיע יום תשעה באב הוציאו את כל דרי המחנה לחצר תחת כיפת השמים – ואותו היום יום בהיר בשחקים היה, ללא שום זכר לעננים. הרשעים ימ"ש ציוו עליהם לשבת על קרקע החצר שהייתה מחופה באבנים משוננות ומחודדות, כדי שידקרו אותם ברגליהם, ועל כולנה – העמידו מנגנים בכלי זמר – במינים ועוגב וכל צלצלי שמע, בכוונה תחילה לדכאותם ביום המר והנמהר תשעה באב עד דכדוכה של נפש.
אשה זו לא היתה יכולה לסבול השפלה נוראה זו, ומתוך מעמקי לבה זעקה: "אבינו שבשמים! לא למעני עשה, ואף לא למען כבוד עמך בית ישראל, אלא למען כבוד שמך יתברך ויתעלה! פתח נא את ארובות השמים וירד 'שלאקס רעגען' (גשם חזק בלשונם בהונגרית) ויפסק חילול השם הנורא הזה".
תוך כמה דקות נראו עננים כבדים בשמים, ויפתח ה' את ארובות השמים והחלו לרדת גשמים עזים, עד אשר כל הרשעים הבריחו את עצמם ואת מנגניהם אל תוככי הצריפים. או אז נשמו גם כל היהודים לרווחה, כשיכלו להיכנס אל תוככי צריפם.
וסיפרה אותה אשה, שממעשה זה שאבו חיזוק במשך כל תקופת המלחמה, להאמין כי אבינו רוענו משגיח עלינו על כל צעד ושעל – בראותם שבתוך הסתר הפנים הגדול והנורא, שומע הקב"ה את שוועת הזועקים אליו.
(באר הפרשה דברים תשע"ח)