וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ (במדבר ד,יט)
היה זה באחרית ימי מרן, בשנת תרי"ד כשסיפר בשולחנו הטהור בסעודה שלישית את הסיפור הבא, כדי לעורר את העם לדקדק במצוות:
לפני זמן לא רב התגורר בסמיכות לעירנו אדם רשע, היינו שהוא רשע גמור, רשע שהוא רשע – כהאי לישנא שילש מרן בגנותו של אותו רשע – ופירושו, שלא הניח שום עבירה שלא עבר עליה, להכעיס ולא לתאבון, ידע את ריבונו והתכוון למרוד בו. מצווה אחת ויחידה היתה, מדברי סופרים, שהחזיק בה במסירות נפש ממש, והיא מצוות נטילת ידיים לסעודה.
היה זה בחול המועד של פסח שהיה צריך אותו אדם לנסוע לכפר אחד, שהיה מרוחק ממקום מגוריו חמש פרסאות, מהלך מחצית היום. חבש האיש את סוסו. נטל עמו את כל החפצים ששיער בדעתו שיזדקק להם ואף צידה לדרך נטל עימו, כמה מצות ומיני לפתן. האם לקח מצות מפני שלא אבה לאכול חמץ בפסח? – זאת לא אדע, אך מצות לקח עמו באותה דרך. לאחר שהתרחק מעט, החל לחוש באותות של רעב, אך מאחר ולא היה לו מים לנטילת ידיו התגבר על הרעב והמשיך בדרכו. ככל שהוסיף לנסוע, גברה מצוקת הרעב, אך הוא אחז דרכו והוסיף אומץ לטהר ידיו. מחזק היה את עצמו ואומר: "כל עבירות שבעולם עשיתי ומצוות מעודי לא קיימתי. אם יש מצווה אחת שבחרתי לשמור עליה, עלי להתגבר ולא להרפות הימנה ולו פעם אחת".
אגב אורחא, נזכר האיש בדרך צדדית היורדת מדרך המלך, שבה נובע מעיין מים חיים. מאידך, זכור זכר, כי שודדים עזי פנים איוו להם למשכן את אותו מקום נידח. אם לא יצאו הללו ללסטם את הבריות על פרשת דרכים, הכי יעז בר דעת לכונן צעדיו לתוך תחום מושבם?! המשיך האיש לנסוע וכמעט אפסו כוחותיו מרוב רעב. במר ליבו, הכריע ואמר: "הלא בין כה וכה אורב לי המוות. אם ארעב ולא אוכל, יכלו כוחותיי ואמצא עצמי מוטל בצידי הדרך, עד שתצא נפשי ביסורים, אם אסור למקומם של פראי האדם יקומו עלי וירצחוני נפש. מוטב לי שאפול בידיהם ויטלו את נשמתי, ולא אחלל את ששמרה נפשי, שלא לאכול בלי נטילת ידיים. סטה האיש מדרכו, פנה והלך לאותו מעיין וימצאהו כאשר זכר. ירד מסוסו, התקין סעודה קטנה, נטל את ידיו ונגבם ויחטוף ממצותיו לאכול. אינני יודע אם בירך 'המוציא' על מזונו אם לאו, אולם על נטילת ידיים לסעודה לא ויתר. עוד אוכלו בפיו, סבבוהו הרוצחים ובלי אומר ודברים כיוונו אליו את קשתם וירו חץ בלבו.
רעש גדול התחולל בשמים כשנשמע מעשהו של יהודי, פשוט שבפשוטים, שחירף נפשו למות בעד מצווה דרבנן. נידון האיש בבית דין של מעלה, והגם שהוכח כמה קל היה בידו להרשיע ולעבור את כל עבירות שבעולם, עמדה לו מסירות נפשו על מצווה אחת דרבנן ויצא משפטו לאור באור החיים.
"מעתה – סיים מרן את דבריו – תנו לבכם ושוו בדעתכם. אם על מצווה אחת דרבנן, נחל אותו רשע גמור חלק בגן עדן, על אחת כמה וכמה ששכר גדול צפון לאדם שישמור לקיים כל מצוה ומצוה בכל פרטיה ודקדוקיה.
(מתוך 'יחיד בדורו')