פעם בעידנא דחדוותא סיפר הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצוק"ל: הייתי בשדה התעופה באחת מערי אירופה, והייתה זו שעת חניה בין טיסה לטיסה. בעוד כעשר דקות היה המטוס אמור להמריא, מרבית הנוסעים היו כבר בתוך המטוס, והאחרונים שבהם עשו את ההכנות האחרונות לעלות.
והנה הבחנתי לפתע בדמות יהודי חרדי שגם טס עמנו קודם לכן מארץ ישראל, העומד בפאתי בית הנתיבות ומתפלל שמונה עשרה של מנחה. המחזה הזה היה כה מרגש, עד שגם אני נעמדתי והתבוננתי בו ובשלווה שנראתה על פניו בעת עומדו בתפילה.
עד מהרה זיהיתי אותו כהמשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א. הייתי בטוח שגם הוא יודע שעוד מעט קט המטוס ימריא לדרכו, ואם לא יסיים את התפילה תתקלקלנה לו כל התכניות וייאלץ להמתין לטיסה הבאה אם בכלל. אך המשגיח ממשיך לעמוד בדביקות בתפילתו, משל נמצא הוא בעולם אחר, לא בשדה תעופה אירופאי. גם כאשר נשמע קולו של הרמקול המכריז שהטיסה שלנו תצא בעוד שלוש דקות, לא נע המשגיח ולא זז מקומו.
עמדתי כמסומר למקומי, ועכשיו גם אני לא יכולתי לזוז. אמרתי לעצמי, אם המשגיח עומד כאן אשאר עמו, ומה שיקרה לו – יקרה לי.
שלוש הדקות הללו חלפו, והמטוס היה אמור כבר להמריא. רק כעבור עשר דקות נוספות סיים המשגיח שליט"א את תפילתו, ובעוד שהמטוס כבר היה אמור להמריא, הוא, כמי שנחת מהעולמות שבהם היה, הביט בשעונו והבין שאין הרבה מה להפסיד, ופנה לומר 'עלינו לשבח' בדביקות.
דקות נוספות עברו, ואז הבחין בי המשגיח, תפסני בזרועו ושנינו צעדנו לעבר המקום בו היה אמור המטוס לעמוד. לפליאתנו המטוס עדיין עמד על מקומו כמסומר… עכשיו כבר מיהרנו שנינו לעבר כבש המטוס, טיפסנו אל הפתח, ובדיוק באותו רגע נסגרו הדלתות והמטוס יצא לעבר מסלול ההמראה…
לפליאתי התברר, שאחד הנוסעים העיר תשומת ליבו של איש הביטחון שהיה במטוס על תיק חשוד שהונח באחד המדפים. איש הביטחון לא רצה לטפל בתיק לבדו והזעיק עזרה ומכשור לבדיקת החפץ החשוד, וכך עברו בדיוק אותן 15 דקות שהמשגיח עמד בתפילתו והמטוס יצא לדרכו.
לבי יצא למראה ההשגחה הפרטית המלווה את עבדי השם, וכאשר המטוס היה כבר בשחקים ניגשתי אל המשגיח ושאלתיו: האם זו היא הדרך הראויה, לעמוד שמונה עשרה בשדה התעופה מבלי לשים לב אל השעה העוברת? הרי זו לא שאלה אם להתפלל או לא, אלא האם להתפלל באריכות או שמא לקצר מעט. ואולי היה לכם אם כן להתפלל קצת יותר מהר, והעיקר שלא להפסיד את הטיסה. שהרי אם המשגיח מאחר את הטיסה, ההפסד היה גדול והיה כרוך בביטול תורה?
המשגיח שומע את שאלתי, מחייך במאור פנים ומשיב במשפט אחד: "ומה אעשה ידידי, אם היה לי כל כך נעים בתפילה עד שלא הרגשתי כלל שהזמן עובר?"…
סיים הגר"ש ואמר: מי שלא ראה את פניו של המשגיח בעומדו בתפילה, לא יבין באיזו נעימות מדובר".
"על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא"…
(הרב מ' ברמן, מוסף שבת קודש כי תבוא תשע"ו)