וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (שמות יג, טו)
בכל אדם מצא מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל את הנקודה הטובה, ולכל אדם היתה בפיו מילה טובה. העיד בנו הגאון רבי אליהו שליט"א: "לא היה אצלו מושג של 'אנשים פשוטים', אנשים 'קטנים'. כל אחד ואחד היה חשוב בעיניו, יהודי שנברא בצלם והוא בן למקום".
במשך תקופה ארוכה מתפלל היה ב"מעון לגלמוד", והכיר כל קשיש וכל גלמוד, ידע על מחלותיו ומיחושיו והתעניין בהם, והזקנים שמחו כל כך לספר ולשפוך את לבם. לכל אחד אמר: "בוקר טוב, מה שלומך, מה שלום בני משפחתך?" התעניינות ששימחה את האומללים על תשומת הלב. הם חשו חשובים ובעלי ערך, שיתפוהו בבעיותיהם וחרדותיהם, וציפו בכליון עינים לבוקר הבא, לפגישה הבאה.
האירוסין במחיצת פשוטי העם
רבינו נסע במשך שעות ארוכות לאירוסי תלמידים בערים רחוקות. אם ארגנו הסעה, היה שמח ושימח את הנוסעים בדרך, כשהוא מרומם את מצב הרוח.
פעם נסע לעיר מרוחקת, לאירוסי תלמיד, ומצא שהמחותנים והנאספים משני הצדדים הינם יהודים פשוטים שבפשוטים. המעמד היה עבורם כמפגש חברתי, וכל מעייניהם נתונים היו באוכל וברכילות. כמעט ולא השגיחו ברב, ולא היה טעם להתעכב בשמחה.
ראה רבינו שהחתן חש שלא בנוח מאוירה זו, ומה יאמרו בישיבה על אירוסין שכאלו. מיד נטל לידיו את שבט המנצח, שורר פיוטים לכבוד החתן וסחף עימו את הקהל, השמיע דברי תורה מאירים ושמחים כהבנתם, דיבר בעיקר בשבח החתן, ושידעו שהיום מוקמות ישיבות ומתיבתות לרוב, וקל למצוא משרת הוראה תורנית ולהתפרנס בכבוד מתוך כבוד.
מדגים היה כיצד יקומו לכבודו בהכנסו, כן, זה החתן גדול יהיה. יקראוהו חכם, וינשקו את ידו. בחכמה עשה אביו כששלחו ללמוד בישיבה, ובחכמה עשה חותנו כשבחר בו בלתו. מהם יראו וכן יעשו, וינחלו שני עולמות…
כך הפך את המעמד למסיבה של מצוה, חדורת רגשי קודש שנזכרה זמן רב הן על ידי החברים, הן על ידי הקרובים. ובעיקר, על ידי החתן אסיר התודה.
בר מצוה בשלג
ארע פעם שירושלים היתה כמשותקת מחמת השלגים הכבדים שירדו בלא הפוגה במשך יומיים רצופים. הקור העז והשלג העמוק לא הרתיעו את רבינו, גם לא העובדה שהתחבורה שבתה. הוא בוסס במרבד השלג, ופילס דרכו לבית אחד ממתפללי בית הכנסת "אהל רחל" הקבועים, שהכניס את בנו באותו ערב לעול המצוות. רבינו הבין שבמזג אויר זה לא יבואו רבים, והמצוה לשמח כפולה ומכופלת. אך המציאות העגומה עלתה על כל מה ששיער.
רבינו הגיע לביתם שברחוב הרב פולנסקי, כשהוא קפוא ומרובב בשלג, ומצא את הבית ריק! השולחנות ערוכים, האורות דולקים, והאוירה נכאה. בבית נכחו רק חתן בר המצוה, הוריו ורבינו. כמה שמחו לבואו, וקיוו שיפזר מעט את הקדרות, ויצהיל את הלבבות כמנהגו. אבל רבינו, אך בירך את החתן ואת הוריו, מסר את המתנה וביקש את סליחתם: "אשוב בעוד כמחצית השעה", אמר לנער המאוכזב.
בעלטת הליל עשה דרכו, כשהוא מבוסס בשלג הכבד, עד שהגיע לטלפון ציבורי. באצבעות קפואות שילשל אסימונים וחייג לבעל רכב עם גלגלים גבוהים שיכול לנוע בשלג. הרוח העזה הטילה פתיתי שלג מעקצצים, ורבינו המתין רועד לבוא המכונית. עלה, ופקד על הנהג כתובת אחר כתובת. בכל מקום עלה למעונו של אחד מענקי דור דעה, והכריז בגיל: "יש כאן מת מצוה חי! בר מצוה קודרת! מצוה נדירה שאין לעשותה על ידי אחרים!" העליצות והרצינות, הדביקו.
כך הצטרפו אליו, מורו ורבו הגאון רבי עזרא עטיה, ראש הישיבה הנערץ. המקובל האלקי חכם אפרים הכהן, ועוד. התחנה האחרונה היתה בבית הורי חתן הבר מצוה, ובזה אחר זה ירדו הגאונים הקדושים, בעוד רבינו נשאר לשלם לנהג ולהודות לו מקרב לב על עזרתו החיונית בקיום המצוה הנעלה. הוא הצטרף אל החוגגים, והפעם מצא שפני הנער והוריו זוהרים וקורנים.
(מתוך רבינו ה'אור לציון')