דומה כי הציר המרכזי אשר נסוב סביב פיוטי תפילותינו בימי ירח האיתנים, הינו בדבר המלכת הבורא על כל יציר נוצר, בו מבקש ומקבל כל אחד באשר הוא, להמליך את יוצרו עליו, על נפשות ביתו, ועל כלל יושבי תבל. דברים אלו היו נשמעים בערגה, באוזנם של המסתופפים בצילם של מאורי שבטי ישראל לדורותיהם מידי שנה בשנה, אשר לא נס ליחם מלעורר אותם ולאלף אותם בינה, כי בעת התפילות יחוש ויבקש ויחונן האדם על התגלות כבוד שמים ובנין ביתו.
"ואין אלו-ה מבלעדיך"
סיפור מופלא לפנינו: שנה אחת קודם הימים הנוראים, באו חסידים אל הרה"ק רבי דוד מטאלנא זי"ע עם 'קוויטלעך', להזכר לפניו ולהתברך מפיו לקראת השנה החדשה. כשראה הרה"ק מטאלנא כי רוב ה'קוויטלעך' הם בענייני גשמיות ופרנסה, לא היה ביכולתו לסבול הדבר, וסגר את דלתי חדרו, כשאינו מניח להכניס אליו יותר את החסידים. כעבור זמן מה, יצא ועמד על מפתן חדרו ואמר: "הנה אומרים בתפילה 'קדוש אתה ונורא שמך ואין אלו-ה מבלעדיך'. התבוננתי בעצמי, כי כנראה כך הוא פירושם של דברים: 'קדוש אתה ונורא שמך' – הקב"ה הוא כל כך רם ונישא, ואם כן האיך יתכן לבקש מלפניו דברים גשמיים, הלא בושה תכסה פנינו… לזאת ממשיכים אנו ומיישבים את בקשתינו, כי זאת אינו משום: 'ואין אלו-ה מבלעדיך' – כלומר: הן אמת שהיה מן הראוי שלפניך לא נזכיר ענייני גשם וחומר, אך מה נעשה, הלא אין לנו אחר שיכול לתת לנו לחם לאכול, ומוכרחים אנו לבקש זאת מלפניך על אף שמלך קדוש ונורא אתה"… ויפתח הרה"ק מחדש את חדרו לקבל את החסידים ולפעול עבור מבוקשתם.
כדי שיעלה זכרונכם לטובה
בתפילות הקדושות של הימים הטובים אשר בעיצומם אנו עומדים, תיקנו לנו פסוקי 'זכרונות' שיעלה זכרוננו לטובה לפני אדון כל. צדיקי דורות קדמאי פירשו, כי הפסוקים הללו באים לרמז לו לאדם, לזכור בכל עת ועידן את יוצרו, ולא להסיח ולו לרגע את דעתו מאדון כל-יצורים. "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". חסידים היו חוזרים ואומרים משמו של הרה"ק מקאברין זי"ע: "מצוה על כל אחד מישראל לחזור בפיו, פעם בחצי שעה, את התיבות הללו של 'אשרי איש שלא ישכחך כי דורשיך לעולם לא יכשלו'".
היה זה כשערך הרה"ק ה'ייטב לב' מסיגעט זי"ע, את שולחנו הטהור ביום ראש השנה. פצח ואמר כשדמעות יורדות על לחיו: "רבונו של עולם! אנשי שלומי, חסידים ואנשי מעשה וגם סתם יהודים, באים אלי זה בכה וזה בכה. האחד בא לשפוך שיחו ומר לבבו בעניינים גשמיים וצרכי פרנסה – ומבוקשו שאתפלל עליו לפניך שתשלח לו ישועה, והשני בא בענייני רוחניות לבקש דרך הנכון לעבודת קונו. מעתיר אני לפניך, רבונו של עולם: 'אל יבושו בי קוויך ה' אלוקים צבא-ות' – כל אלו שקיוו למצוא אצלי השפעת ברכותיך וישועותיך בעניינים גשמיים – שלא יחזרו לביתם בבושה חלילה. 'אל יכלמו בי 'מבקשיך' אלוקי ישראל' – גם כל אלו שבאו לקבל ממני דרך, איך לבקשך ולהתקרב אליך אלוקי ישראל, אנא, אל יכלמו, שלא ישובו בכלימה לאהליהם"…
אף גם זאת, בפיוטי הזכרונות דרשו דורשי-רשומות כי מעוררים הם באמירתם, שפע וזכרון לעילא להשפיע שפע ישועות. באשר כן אראלי קודש וצדיקי-עולם אמרו אותם בהתעוררות רבה ובמתינות מאוד – כי ידעו הם את גודל שגב תפקידם רב המשמעות ביום זה, לבקש ולחלות בעד עמם להיפקד ולהיזכר בדבר ישועה וברכה.
ובמה? בשופר
'רחמנא אמר תקעו' – הסבא קדישא, הרבי ר' מרדכי מנדבורנה זיע"א, שאל פעם לאיש אחד שהיה בעל תוקע, האם הוא יכול לכוון כוונות התקיעות, ושתק כי לא היה לו מה להשיב. ושאל אותו עוד פעם: "נא אמור!".
ואז בפחי נפש נענה ואמר: "אני לא יודע!". אמר לו רבינו: "איך ירהיב עוז בנפשו להיות בעל תוקע אם אינו יכול לכוון כוונות התקיעות?". והשיבו האיש בלב נשבר: "זאת אני יודע, רחמנא אמר תקעו". ענה לו הרה"ק הרר"מ זיע"א: "א"כ, אתה כן יודע כי זה עיקר הכוונה: 'רחמנא אמר תקעו', היינו גזירת הכתוב!" (תולדות אהרן משה).
גדולה היא עד למאוד זאת המצוה שנצטווינו לתקוע בשופר, והרי כך שנינו בגמרא (ר"ה טז, א): "למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו". מעניין לצטט דבר מפליא, שנמצא לידו של זקן וישיש מדורי-דורות, כתב ידו של הרמב"ם הקדוש המדבר בענין תקיעת שופר, ונכתב שם בזה הלשון: "אני משה בן מיימון, בראש השנה בהגיע זמן תקיעת שופר, עליתי לבימה, לקחתי השופר בידי, והתבוננתי מיהו המצווה, ומיד התחילו ארכובותי דא לדא נקשן, והתחלתי לתקוע"….
מסופר, כי פעם הורה הרה"ק רבי מנחם מענדל מקאצק זי"ע להרה"ק רבי יחיאל מאיר מגוסטינין זי"ע להיות ה'בעל תוקע' אצלו. תקע הרה"ק מגוסטינין בקושי ובדוחק גדול. אולם לאחר התפילה אמר לו הרה"ק: "יחיאל מאיר! יישר כח על התקיעות שהיו טובות ביותר!". והוסיף ואמר: "'ובשופר – גדול יתקע', כאשר אדם גדול תוקע בשופר, אזי גם אם 'קול דממה דקה ישמע', עם כל זה 'מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון'"…
מעשה היה: בראש השנה נכנס הרה"ק רבי שלום מבעלזא זי"ע לבית מדרשו. בעת התפילה פנה לבנו רבי יהושע זי"ע ואמר: "הנה שם בצד עומדים שני יהודים ומדברים, לך נא ושמע על מה משוחחים הם!". חזר רבי יהושע ואמר לאביו: "שמעתי שאחד אומר לחברו: 'אוי ויי, ראש השנה היום, ובמה אנו באים לפני מלכנו ובוראנו'". אמר הרה"ק רבי שלום מבעלזא: "הנה בכך משברים הם את הקיטרוגים הגדולים על בני ישראל… כי בכל דבר שממליץ הסניגור עלינו – עומד כנגדו המקטרג ואומר 'גם בגויים יש שעושים כן'… אם מרבים הסניגורים לדבר על ה'צדקה' שבבני ישראל – אומר המקטרג כי גם אצל הגויים יש צדקה, אם מרבים לתאר את ה'ייסורין' של ישראל, אומר המקטרג כי גם אצל אומות העולם יש בעלי ייסורין. רק כנגד ה'לב נשבר' אין למקטרג מה לומר. לפי ש'לב נשבר' כמו שיש ליהודי – אין לאף אחד אחר בעולם… ובזה משברים את כל הדינים"…
מה גם הכנה רבתי זימנו והכינו אלו להקת הקדושים, טרם בואם לקיים ולממש מצוות היום של תקיעת שופר. זה בכה וזה בכה. עבודה נשגבה אשר למעלה מבינת-אנוש. אך מעניין להסמיך את גודל קדושת עבודתו של הרה"ק רבי ישעי'לה מקערעסטיר זי"ע, הידוע ב'הכנסת האורחים' המופלאה שלו, להמוני ישראל שנתארחו בצלו. פעם אחת בעת ה'הפסקה' לפני התקיעות של ראש השנה, כאשר כל אחד אחוז שרעפים בהכנה רבתי לקראת מצוות תקיעת שופר, ורבים לומדים את רזי הזוהר הקדוש בסודות המצוה המיוחדת, ניגש לחדר האוכל, והיה פורס עוגות סדורות ע"ג מגשים גדולים לציבור המתפללים, בכדי שיוכלו להשיב את נפשם במיני תרגימא תיכף לאחר התפילה הארוכה.
וכך אמר: "די גאנצע עולם טוהט מיט 'רזין דרזין', און איך טוה מיט 'לשובע ולא לרזון'!" [הכל מתעסקים כעת עם "רזין דרזין", ואילו אני עוסק ב"לשובע ולא לרזון"!].
"לשמוע קול שופר"
שח הרה"ק רבי יעקב יוסף מסקווירא זי"ע: "הגה"ח רבי אשר סופר-שרייבר מבארדיטשוב זצ"ל, בנו של הגה"ק רבי שמעון סופר זצ"ל אב"ד קראקא, היה משמש כבעל-תוקע בבית מדרשו של הרה"ק רבי דוד מסקווירא זי"ע. שנה אחת בר"ה אחרי התפילה, קרא הרה"ק מסקווירא לבעל-תוקע אחר, והורה לו לחזור ולתקוע שוב את כל המאה קולות. המשמשים בקודש, אשר ידעו את חביבותו של רבי אשר אצל רבם, המה ראו כן תמהו, ועמדו משתוממים לדעת על מה יצוה כך הרבי.
ברם, למחרת יו"ט נודע, שביום ראש השנה היה רבי אשר 'אונן' עקב פטירת בנו הבחור משה ע"ה, שהלך לעולמו ביו"ט רח"ל, אלא שמפני ריחוק המקומות לא הגיעה עדיין הידיעה אליו. אז הובנה כוונתו של הרבי, שחזה את הדבר ברוח קדשו, ולכן ביקש לשמוע התקיעות שוב מאיש שהוא 'בר חיובא'" (רשומים בשמך חלק א').
"מי שטרח בערב…" – ככלל, עלינו לנצל ח"ם שעות הללו של האי יומא אריכתא כראוי וכיאות, לבל יעבור לנו כחלום-יעוף. וכפי שראוי לצטט עובדא מופלאה, שסיפר הרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע: היה זה בימי אלול בנסעו בדרך, עמד הרה"ק רבי משה מלעכוביטש זי"ע בדרך בפונדק, בכדי להניח את הסוסים, נכנס לבית ומצא בו ערלים יושבים, ושמע איך אחד אומר לחברו: "…מי שאינו עמל בחודש הזה, לא יהיה לו מה לאכול השנה!". מיד נענה הצדיק וקרא לסובביו: "שמעו נא מה זה אומר!"…
בשורות הזעירות שלפנינו, ניסינו לפקוח עפעף ולהעיף מבט, על מעלת וחשיבות התפילות שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בימים מופלגים הללו, בשגב קדושת הזמנים – כפי שהיא מצטיירת בתוך כבשנות האש של רבותינו מאורי הדורות, בעקבות דברותיהם הנעלים של הקדושים והצדיקים. ניקח את חיותם הרוחנית, ונערבה יחד בעבודתנו בימים הטובים הבאים לקראתנו לשלום, ובכך נחוש את זיו אור קרבת-אלוקים- – –
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב גנץ, כתבו ל: [email protected]