הרב חנניה צולק:
אין ספק שחודש אלול, אנחנו לא בדרגות של פעם שרק צעקו ברכת החודש כולם מתחילים לבכות, אנחנו לא בדרגה הזאת, מה לעשות, אבל זה מפחיד. מי כמוני שאני רואה מה הולך כל יום, בשנה הזו 30,000 איש חלו במחלת הסרטן, זה משהו מטורף! ונעזוב את החלק של כמה אנשים סובלים. הקב"ה אבינו מלכנו אב הרחמן, הקב"ה צריך להעניש את הילדים שלו, איזה צער יש לקב"ה על מה שהוא עושה. זה לא רק לנו קורה משהו, הקב"ה שהוא אבינו הוא נותן כאלה עונשים קשים, כמה צער יש לקב"ה מזה. אנחנו חושבים על עצמנו טוב לנו, לא טוב לנו – זה לא הנושא.
יש סיפור ידוע על הבן של האדמו"ר מגור בשואה. הנאצים לקחו תמיד את ה'גדוילים' או שאותם או את המשפחות שלהם הרגו ראשונים. את האשה של הרב מפונוביז' עם הילדים בכיכר פונוביז' שרפו אותם מול כולם כדי לדכא. אז לקחו את הבן של ה"אמרי אמת" לעבוד עם הצואה של הסוסים, זה התפקיד שלו, הבגדים שלו היו מגואלים בדם מהמכות שנתנו לו ובצואה של הסוסים. שחררו אותו בשמחת תורה. איך שהוא כמו שהוא הוא רץ לשטיבל, לא להחליף בגדים, רץ לשטיבל אמצע ריקודים ורקד. החברה אמרו משהו קרה לו, מרב עינויים משהו קרה לו. תעצור, תנוח. הוא שם לב מה שדיברו, הוא דפק על הבימה, אני שמעתי את הסיפור הזה מהגאון ר' שמואל בירנבוים שהוא סיפר את זה פה בעצמו בב"ב. ועצר את כולם ודפק על הבימה ואמר: רבותי, אני לא משוגע. תדעו לכם כתוב כשאדם בשמחה הקב"ה בשמחה, כשאדם בצער הקב"ה בצער. מה אתם רוצים שאני יספר לכם מה היה שם וכולם תבכו, שמחת תורה היום. בואו נשמח עם הקב"ה.
אנחנו עכשיו לא יודעים כמה צער הקב"ה צריך לתת אנחנו לא יודעים להקיף את הייסורים של כולם, אני רואה פה ילד אחד, בחור אחד, איזה אשה אחת צעירונת מה עוברים. אני עברתי את זה עם אשתי, אנחנו יודעים את המחלה הזאת מה זה. כמה צער יש לקב"ה שהוא צריך לעשות לנו את זה, כמה צער. פעם אשתי אמרה לי דבר נורא, היא אמרה: אסור להיות עצובה, כמה שכואב לי אסור להיות עצובה כי אני מצערת את הקב"ה. אז בשביל זה לבד אסור להיות עצובה. טוב, זה דרגות.
בכל אופן אני אומר אנחנו רואים שהקב"ה עושה, אז מה לא לפחד מראש השנה, תגיד, מה אתה מטומטם? חמור שעובר בין שני קבוצות שיורים אחד על השני – אז הוא חמור! הוא מטומטם, אין לו שכל. תראה מה שיש, רק מחלה אחת, כמה קבלו סכרת, כמה נהרגו בתאונות דרכים, כמה צעירים עכשיו קיבלו דברים חדשים – ניוון שרירים, משהו חדש… בנות, בחורים, מה הולך, מה הולך היום. אז מישהו יכול להגיד שהוא לא מפחד, זה פחד ואימה.
מצד שני א"א להיות משוגעים. הקב"ה לא רוצה שנשאר עם הפחד לבד, אלא זה צביטה עמוקה שאנחנו ככה נתרומם, ככה נתחזק. דוד המלך, כתוב שהיה בזמנו מאה מתים כל יום, הוא תיקן תקנה מאה ברכות והפסיקו למות. מה הפשט? אדם שמברך את הקב"ה ע"י הברכות הוא כל הזמן אומר ברכות וע"י זה הוא נזכר בקב"ה. אז אנחנו היום לא יכולים להגיד ברכות בלי לכוון. לא יודע, אני קם לביה"כס בוקר, אנחנו קבוצה, אומרים את הברכות כל אחד וכולם אומרים אמן, למה לא, למה לא לעשות מה שאפשר ואתה עושה נחת לקב"ה, הקידוש ה' הזה שכולם ביחד אומרים אמן.
יש איזה דברים מיוחדים מגדולי ישראל שבאלול הרגשת יותר…?
הרב רובינשטיין:
אצל כל אחד מגדולי ישראל, אתה רואה איך הפנים שלהם שונות באלול, ואני לא מחדש כלום, כולם יכולים לראות, אדם ירא שמיים, תלמיד חכם וגדול בישראל, הפנים שלו אחרות, רואים על הפנים שלו יותר קדושה, יותר אצילות ויותר רוחניות באלול, אין ספק בזה.
הרב צולק:
אני זוכר שאני זכיתי לראות מה"בן אדם לחברו" של הרב שך בראש השנה, אני הייתי עם הרב שך בשנה האחרונה שירדנו מהישיבה, לפני התקיעות ירדנו לעשות קידוש, אז מהישיבה הוא יצא לאט ובמדרגות הוא נורא מיהר, אמרתי לו, הראש ישיבה, מה קרה? אמר לי, תקיע'ס, תקיע'ס!!, אמרתי לו, מחכים לך, אתה הרי מקריא לבעל תוקע, אבל הוא מיהר ובסיבוב הוא כמעט נפל, אמרתי לו, הראש ישיבה, אנחנו נופלים!, אבל הוא, תקיע'ס, תקיע'ס… טוב, רצנו הביתה, הוא הייה אז בן 103 או 104, עשינו קידוש, ואז שאלתי, הולכים? הולכים. הוא קם ופתאום הוא שואל אותי, תגיד רגע רגע, אתה אכלת משהו? אמרתי, אני בסדר, הוא אומר, שאלתי אם אכלת או לא אכלת, אמרתי לו- ראש השנה, שאני ישקר? כל השנה מותר לשקר ובראש השנה אתה לא משקר… טוב, אז תעשה קידוש. אמרתי לו, הראש ישיבה, מחכים בישיבה שלושת אלפים איש והראש ישיבה רץ כל הדרך… אמר לי, חנניה, תעשה קידוש. הוא התיישב לו פתאום, ככה כמו אחרי הצולנ'ט. אחר כך הלך להוציא לי מהמקרר מיץ ענבים, הלך להביא עוגיות מהארון, ראיתי שאין לי מה לעשות אז מהר עשיתי קידוש ואכלתי שתי עוגיות, הוא אומר לי, לא לא לא, כל מה שיש בצלחת תגמור.
אתה לא מבין איך שהוא רץ! בנוגע לעצמו- רץ, כשזה נוגע לאחר… אכלתי, וכשגמרתי קמנו ללכת. הוא לקח את המחזור איתו היד, לא השאיר את זה על הסטנדר, כשהגענו למדרגות, ביד אחת הוא החזיק את המעקה וביד שנייה הייתי עוזר לו, אמרתי לו, הרב, תן לי את המחזור, הוא שאל- אתה רוצה לגנוב לי את הדמעות מהמחזור? אני לא מבין, אני מספר לכם מה היה. אמרתי, סליחה סליחה. באמצע המדרגות כבר לא היה לו כח, הוא נתן לי את המחזור ובשתי ידיים עזרתי לו לעלות למעלה. הגעתי איתו למקום שלו, אני אומר לכם- הרב שך, בראש השנה, לפני תקיעות. לא יודע מה זה, אני רק מספר לכם מה ראיתי, אחר שעזבתי אותו, הוא מסמן לי שאחזור וקורא לי- חנניה, יישר כח, יישר כח. מה יש לו בראש לפני התקיעות? פחד ואימה מיום הדין ופחד מהתקיעות, ובכל זאת הוא רוצה שכולם יראו שיש לו הערכה אלי, והוא רוצה להגיד את זה בקול.
מזה ראיתי מזה גדולי ישראל, מזה ה'בן אדם לחברו' שלהם. דרך ארץ קדמה לתורה, אין תורה בלי דרך ארץ! א"א לתאר את המידות שהיו לו, סה"כ זכיתי לשרת אותו ו"גדול שימושה יותר מלימודה".
ש. אני למדתי בישיבה ליטאית. אלול בישיבה ליטאית, הם מצליחים להביא את זה ברמות אחרות מישיבה חסידית, רמות מאוד גבוהות. יש 'חשמל' באוויר, המשגיח נותן 'שמעוסים', בוכה וכו'.
הרב רובינשטיין:
לגבי אלול, מה שאני חושב, בגלל ה'חשמל' שיש בישיבות ובגלל שיש לו בעצמות- כל אחד שלמד בישיבה ליטאית- אלללול, המשגיחים והראשי ישיבות מרוממים וכל השיחות מוסר, ולאיזה גדול בישראל ששאלת, אני יודע כמזכיר מועצת גדולי התורה, הם אומרים ללמוד מוסר. כל אחד שומע את זה מאות או אלפי פעמים שר' ישראל סלנטר אמר על השאלה- אדם שיש לו חצי שעה ללמוד משהו, מה עדיף גמרא או מוסר, היה עונה- ללמוד מוסר, שאם תלמד מוסר חצי שעה, יהיה לך זמן ללמוד גמרא יותר מחצי שעה, וזה אצלנו לכל אחד, גם אם לא היה גדול המתמידים בעולם הישיבות, הנושא הזה של אלול, נכנס בעצמות, נכנס בדם ולכל מקום. צריך לנצל את הזמן הזה. כל אחד מרגיש בזמן הזה אווירה מרוממת, גם מי שעזב לעולם המעשה, כשמגיע אלול הוא הולך לבית הכנסת, שומע שופר, הילדים שחוזרים מבית הספר מדברים על אלול, וגם אם הוא נמצא בחוץ והוא לא מרגיש בעסק, הוא יכול לעבוד בהיי-טק, להיות נהג מונית או כל עבודה שלא תהיה והוא מנותק במשך כל היום מהדבר הזה, הוא מגיע הביתה ורואה את המחברות של הילדה שלו בכיתה א' על אלול, הוא נזכר בחשמול שרק לפני שנתיים, שלוש, ארבע או חמש שנים הוא התרומם בישיבה, ואיזה דו שיח, ואלול לא כמו כל השנה וכל השנה כמו אלול, הוא נזכר בכל המאמרי חז"ל והמאמרי מוסר שהיו וחשמלו אותו, זה זמן לבוא ולחשוב איפה אני נמצא, איך אני יכול להתקדם.
ואלול לפעמים נעלם איפשהו. אנחנו רוצים מהזווית ראיה שלך גם בהתעסקות שאתה מתעסק, כמובן גם כל הדברים האלו שקורים הקשים יותר שזה מעורר ומחזק. אני מבין שגם אצל גדולי ישראל אתה נכנס ויוצא כל הזמן אז אתה רואה באלול דברים אחרים
תראו, אני חושב בן תורה זה לא תלוי אם הוא נמצא כרגע בישיבה. ברור, הזמן הכי זה כשבחור נמצא בישביה, אני חושב שזמן הבחרות כשלומדים כמו שצריך ומתעלים כמו שצריך בגיל הבחרות אז זה נשאר גם כשאתה אברך וגם שאתה אח"כ. ברור שזה יותר קשה כשאתה לא עוסק כל היום בתורה, אני חושב שאנחנו עוסקים כל הזמן במצוות של הקב"ה, מה אנחנו בעצם עושים, אנחנו שליחים של הקב"ה, אם לכזה חולה, לכזה הודעה, לכזה מקרה. אני תמיד אומר, עזר מציון זה לא הותרה זה דחויה. ז"א זה לא דבר שאתה לא צריך ללמוד – צריך ללמוד רק יש לך פיקוח נפש פה, יש לך מצווה פה, אבל ברגע שיש זמן צריכים לשבת ללמוד. מי שבן תורה, בן תורה זה מי שיושב ולומד, שמבין שזה הצורה, זה מה שצריך להעסיק אותו, גם כשהוא עושה דברים הוא מבין… איך הרב שך תמיד היה שואל אותי כתוב "תורת חיים ואהבת חסד" אם אתה לא תלמד תורה לא תדע איך לעשות חסד.
הרב יצחק רביץ:
כשאבי נפטר ישבנו לנסח את המצבה אז המשפט הראשון שכתבנו פ.נ. הרב אברהם רביץ תלמיד ישיבת כנסת ישראל חברון, תבוא למצבות של להבדיל אחינו הטועים לא תמצא לעולם פה נטמן בוגר אוניבסיטת תל אביב, זה לא קיים, המהות שלו הייתה תלמיד ישיבת חברון כנסת ישראל כל ימיו, עד יומו האחרון. גם על הקבר של אבא שלו ז"ל אפילו שעד סוף ימיו הוא נשאר בלימוד והיה דיין חשוב ורב ש שכונת מונטיפיורי בתל אביב נכתב תמיד ישיבת חברון כנסת ישראל.
ש. אתה יכול לספר על האווירה האלולית ב'נחלת משה', יש אווירה כמו בישיבה? דומה? מזכירה? יש איזה עניין או שגם אברכים רגילים כבר…
הרב רובינשטיין:
למען האמת, בנוגע לאווירת אלול בכוללים שלנו, כל כולל שלא יהיה בעולם, כל מסגרת, לא תהיה כמו בישיבה. בישיבה יש איזשהו ניתוק מהבית, הבחור מתבשל בישיבה ונמצא בתהליך 24 שעות. אברך שהולך הביתה להחליף טיטולים לילד שלו וצריך לפעמים ללכת למכולת, אי אפשר שאותו סוג התרוממות שיש לבחור באלול יהי גם לאברך, אבל כמובן וודאי שיש יותר, אין ספק שיש יותר. ממלאים את הכוללים ויש כאלו שאחרים להביא בעלי מוסר, יש שיחות מוסר שאפשר לשמוע כל יום במסגרת כזו או אחרת, ואפשר לשמוע בקול הלשון, יש לנו אתר של 'נחלת משה' שבו אפשר לשמוע 24 שעות לא רק שיעורי תורה אלא גם שיחות מוסר, המשגיח מפה והראש ישיבה מפה וכל הזמן האברכים מבקשים ואתה רואה את הצימאון של האברכים שרוצים את הדברי מוסר ואת ההתרוממות הזאת, אז וודאי שהאלול הזה מעלה אותם לרמות יותר גבוהות, כמו שאומרים- 'טפח אחר'. אנחנו נמצאים באלול ברמות יותר גבוהות והתפקיד שלנו להעלות את הרמות גם של האברכים, כמובן שיושבים בכולל, יש התרוממות רוח, רואים באווירה, רואים את הרצינות של האברכים, רואים אברך בא מהבית וחוזר אליו מלא, אברך שהוא מלא סיפוק, גם הבית שלו נהנה מזה. מי שאין לו את זה כמו אברך שיצא מהכולל, הלך לעבוד ובפרק זמן עד שימצא את עצמו ואת המסגרת המתאימה הוא לא מוצא את עצמו, החיים שלו נהפכים להרבה פחות טובים ואיכותיים, הוא לא מרוצה מעצמו, הוא מקטר, אשתו לא יודעת מה הוא רוצה, הוא לא יודע, אשתו לא מרוצה, כל העסק לא מרוצה. היית שמח לפני זמן, היה לך קשיים והיית צריך לצאת אז נאמר שעוד שנה לפני שהיית צריך לצאת כבר היית בקשיי החלטה- מה לעשות, איך, איפה, מה ללמוד, מה לא ללמוד, מה לעשות, לאיזה כיוון ללכת…, השנה הזאת גם הייתה שנה בעייתית אבל היית עסוק, אחרי זה למדת מקצוע או שלא למדת מקצוע, והנה עכשיו, נכנסת לשגרה- סע, תחפש את המקום שמתאים לך, את החברים שמתאימים לך, את הרב שמתאים לך, את הקבוצה שמתאימה לך ואת סוג הלימוד שמתאים לך וכל אחד יראה בעצמו, אני רואה בעצמי, כל חברי רואים בעצמם שהחיים מתוקים, חוזרים הביתה מלאים, שמחים. הילדים שמחים עם אבא, אבא שמח עם הילדים, האישה שמחה עם הבעל, הבעל עם האישה, כל העסק מרומם. כשהבעל חוזר ממסגרת הלימוד, יש עננה של קדושה בבית. אין ערוך ואין שיעור למתיקות הזאת.
הרב רביץ:
על כל פנים כל מי שהכיר את אבא שלי ראה את הדבר הזה שקודם הוא תלמיד ישיבה אחרי זה הוא חבר כנסת ועוסק בצרכי ציבור איפה זה בא בעיקר לידי ביטוי? אלול! אלול היה שבירת שגרה מי שיודע בישיבות יש את האוירה של חיל ורעדה יאחזון, זה גם התחלה של שנה חדשה וגם האלול, אלול בישיבה זה חשמל באויר וככל שמתקרבים לימים הנוראים קל וחומר.. עשרת ימי תשובה יש אוירה חזקה מאד של אלול רצינות שינוי דרך, לימוד יותר רציני – הכל משתנה. איך בן אדם כשהוא יוצא מהישיבה ולא ממשיך בכולל ויוצא לעסוק בצורכי ציבור או שהולך לעבוד ולא משנה מה איך הוא גורם לשמר את הדבר היחודי הזה לקחת את האלול אליו הביתה, שכל הבית יהפך לאלול שכל הבית יהיה באוירה של החיל ורעדה יאחזון שקיים בישיבות. אם אבי המשפחה שובר את השגרה ומגיע אלול והסדר יום משתנה, מפסיקים ועושים סדר יום חדש, כל הבית משתנה. וזה מה שהוא היה עושה, במשך שנים מאז שאני זוכר את עצמי, חודש אלול היה כולו מוקדש לה' גם בזמן שהוא היה ח"כ זה היה יוצא טוב, ממילא הפגרה הייתה יוצאת באלול הפגרה היא מאב עד אחרי החגים, לא שלח"כים חרדיים אין עבודה כי יש פניות מעל הראש, אבל כל נושא העבודה השוטפת בכנסת נעצרת, שנים שהוא היה שוכר חדר במושב תפרח היה לוקח איתו תיק ונוסע ויושב בישיבה כאחד הבחורים ולומד שלושה סדרים בחברותות ובשבתות הוא בישיבה ואוכל עם הבחורים נהפך להיות בחור ישיבה לכל דבר. הוא היה בכפר חסידים בתפרח ובשיבת חברון בשנה האחרונה לחייו שזה היה אלול תשס"ח הוא למד בישיבת מיר והוא היה חברותא של גיסי הרב סטפנסקי תלמיד חכם חשוב בפני עצמו והם למדו מסכת נדרים, והוא הוציא חוברת של חידושי תורה מאותו אלול ברמה מאד גבוהה.
הרב רובינשטיין:
מי שנמצא בעולמה של תורה או מי שיצא קצת בגלל צרכי פרנסה, יש לו את ההזדמנות עכשיו, תחפש מסגרת של כולל, של קבוצת בעלי בתים, של חברים לעבודה או איזה מסגרת שלא תהיה, בעיון/ בקיאות/ דף היומי/ עמוד היומי/ ללמוד סוגיות בעיון כמו שלמדו בישיבה, ובקיצור, כל אחד רק צריך לחשוב מה שליבו חפץ ובמקום שליבו חפץ, חפש את הנוחיות, את המקום שתרגיש שם בנוח, שלא תרגיש סוג ב', אם אתה מרגיש סוג ב', תעזוב את המקום, זה לא מקום בשבילך. תלך למקום שתרגיש שם שנעים לך, לא בגלל המקצוע שלך אלא בגלל האישיות שלך, האהבת תורה שלך, בגלל שאתה רוצה עכשיו ללמוד ותלמד מהרבה שמתאים לך ואת מה שמתאים לך ללמוד.