"הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ… וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב" (בראשית כ"ד, י"ז-י"ט)
בעל ה"בית הלוי" כותב, כי שמע בשם גדול אחד, שאליעזר עבד אברהם בחן את רבקה גם בחכמה:
האם, בכלל, תתן לאיש שאיננה מכירה, ובפרט שהוא מבקש לשתות מהכד עצמו? ומה תעשה עם השיריים? הלא היא אינה מכירה אותו, אולי הוא חולה במחלה מדבקת? ומה תעשה אחר כך? אם תיקח את השיריים לביתה – אין זה מדרך החכמה, כי שמא באמת האיש חולה ויכול להדביק, ואם תשפוך – יש בכך בושה, וכי אליעזר מצורע שאסור לשתות מהפה שלו…?!
הבה ונראה איך היא תסתדר.
ומה באמת עשתה? אמרה שתשקה גם את הגמלים, וממילא מה שנותר משתייתו יינתן לגמלים. אלא שעדיין יש לחשוש, שמא נותנת היא לגמלים רק כדי לתת את השיריים, לכן הוסיפה שתשאב "עד אם כלו לשתת", היינו, הכל נעשה עם טוב לב ומידות.
אבל השאלה הנשאלת היא: היכן הצדקות והאמונה?! היה עליו להתעניין אודות האמונה שלה, לעקוב ולהבחין כיצד היא מתפללת וכדומה. רק ממידות אכפת לו?!
רבי אליהו לופיאן זצ"ל מביא בשם רבי חיים ויטאל זצ"ל, שאדם שיש לו מידות טובות, נח לו לקיים את כל התורה כולה. כי המידות הן היסוד של קיום המצוות. לכן המידות בעיקרן אינן כתובות בתורה במפורש, כי הן היסוד שעליו בנויה תורה – על מידות טובות. לכן זו הבחינה שעשה, לראות האם היא בעלת מידות טובות, כי כאשר יש מידות טובות – ממילא הכל טוב.
מידותיו של הרב מטשעבין זצ"ל
את המעשה הבא שמעתי מרבי אברהם צבי טויב. אביו זצ"ל היה תלמיד ישיבת חברון. שמחת נישואיו התקיימה בירושלים. הוא התחתן עם בתו של רבי חיים טודרס הרשלר זצ"ל.
באותו ערב התקיימה חתונה נוספת של בחור מישיבת חברון בתל אביב. רבי יחזקאל סרנא זצ"ל היה אמור להיות מסדר חופה וקידושין בתל אביב וגם בירושלים. תכננו את שעות החופות, באופן שיתחיל בתל אביב, ויגיע אחר כך לירושלים בשעה היעודה, ויהיה אפשר לקיים את שניהם – בשעה טובה, תרתי משמע. אך, רבות מחשבות בלב איש, רבי יחזקאל סרנא איחר מחמת עיכובים בלתי צפויים, והחופה התעכבה.
לחתונה ולחופה הופיע הרב מטשעבין, כיון שרבי חיים טודרס היה תושב שערי חסד בירושלים, שם התגורר הרב מטשעבין. הרב מטשעבין שהגיע לאולם, נאלץ להמתין. חיכה, חיכה וחיכה… והמצב היה לא נעים.
המחותן, רבי חיים טודרס, שהיה צדיק יסוד עולם, לא יכול היה לסבול כזה דבר, שבחתונה של בתו הרב מטשעבין יצטרך לעמוד כך ולהמתין, והרגיש ממש לא טוב. הוא רצה לקחת מונית שתחזיר את הרב לביתו בשערי חסד. אבל גם זה לא נעים – לשלוח אותו הביתה?!… לא ידע מה לעשות. הסתובב המחותן מתוח. האיחור לא כאב לו כל כך כמו כאבו של הטשעבינר רב המחכה לריק. הרב מטשעבין שם לב לכך, שהוא זה שמכאיב למחותנים…
סיפר רבי חיים טודרס: באמצע שהוא דרוך ומודאג, מה יהיה? מתי רבי חצק'ל סרנא יגיע? לפתע הוא חש שמישהו תופס אותו בכתף, הסתובב המחותן לראות מיהו זה שבא להטרידו כעת?…
הסב את ראשו, והנה – הטשעבינר רב!
"אני מבין שראש ישיבת חברון מאחר להגיע לחופה", אמר לי בחיוך, "ואתה בודאי רוצה שכבר תהיה חופה, מדוע לחכות סתם? זאת, מה שנוגע לך, ואולי לעוד אחרים. אבל אם מותר ואפשר להגיד, לי – זו טובה גדולה שהוא מאחר, ואסביר לך את העניין".
"מה אני עושה כל היום? יושב בבית, ולומד קצת, ברוך ה', אבל לומד לבד, משעמם לי. אין אנשים… אפילו שיש לי ב"ה מה לעשות, אבל בכל מקרה להיות כל כך הרבה לבד, זה משעמם. וכאן, ברוך ה', הנני יושב בחתונה, עם אנשי ירושלים היקרים, זה בא ושואל שאלה, ויהודי אחר ניגש ואומר מילה טובה, ווארט הגון, הנה ממש לפני רגע פלוני בא לשאול, ממש א – מחיה. מצדי, אם ראש הישיבה יבוא עוד שעתיים, טוב לי עוד יותר. כי מה יהיה? מיד אחר כך אלך לביתי ושוב אשב לבד… זה לא בשבילי…".
אמר ר' חיים טודרס: "אני לא חסר דעת, ועם כל זאת, באותו רגע שהרב מטשעבין אמר לי את הדברים, היה רגע קל שחשבתי שאכן אולי באמת משעמם לו בבית, וכאן באולם, כל כך טוב לו. הוא אמר את הדברים בצורה טבעית כל כך, כדי לשמח אותי שלא אהיה מודאג"…
בכל מקרה, אחרי דבריו החכמים, ירד המתח כליל. הכל נוכחו לראות כמה חובה להיות נינוחים ושלווים ולהשלים עם המצב, כרצונו של הרב מטשעבין.
אלו מידות טובות של מצוקי ארץ וגאוניה! יש לאדם יכולת אמתית להעניק הרגשה טובה לזולת, ולבני ביתו פנימה.
("יחי ראובן")