עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ (במדבר כז',כא')
בסיפור שלפנינו שנשלח ע"י ת"ח, חתנו של אחד ממרביצי התורה הנודעים, יש כמה לקחי מוסר, שהבולטים שבהם עסוקים בידיעה שאם גדול בתורה הוציא דבר מה מפיו, יש להתייחס לכך כדברים שמימיים, גם אם מדובר ב'הוראה פשוטה' לכאורה. לקח נוסף עוסק בחומרת הפגיעה ברב ובתלמיד חכם.
משגר המכתב הינו כאמור ת"ח וירא שמים, המוסר את נפשו למען נערי ישראל, ומרביץ בהם תורה בחכמה ובתבונה. תלמיד חכם זה זוכה לקרב רבים לשמירת התורה, ובס"ד הצליח להקים עולה של תשובה בהקמת מדרשיות במספר מושבים. ההצלחה העיקרית היא, כמובן, בהבאת הנערים אל בית המדרש, וכמה מהם אף עברו ללמוד לישיבות קדושות.
לפני כמה שנים החליט הת"ח להפנות משאבים ומרץ אל מושב נוסף, ולהשתדל להפריח גם בו את השממה הרוחנית. והנה, כך הוא כותב לרבינו המרא דאתרא (רבי יצחק זילברשטיין) שליט"א, כל הנסיונות שאני עושה במושב זה, אינם נותנים פרי.
כל הניסיונות שעשה, כל המאמצים שהשקיע, על מנת להוציא את אנשי הקהילה מקפאונם הרוחני, העלו חרס בידו, ולאחר פעילות של שנתיים הגיעו לשיעור שני משתתפים בלבד. הת"ח הרגיש שבמושב ההוא יש דבר מה ש'חוסם' את הפעילות התורנית, ופנה להתייעץ עם מרן הגראי"ל שטיינמן (שליט"א) [זצ"ל], כדת מה לעשות, והאם כדאי לעזוב את המקום ולהשקיע במושב אחר.
מרן שמע את הדברים, ואמר: 'תתפלל'.
קיבל על עצמו תענית
מי שאינו ניחון באמונת חכמים שלמה, עלול לומר לעצמו שהגראי"ל לא התכוון בעצם להורות לו שיתפלל, אלא כיון שאין עצה מעשית אחרת להביא להצלחה בפעילות התורנית במושב ההוא, הדבר היחיד שיש לי לומר לך הוא ש'תתפלל'.
אבל האמת היא שכאשר אדם גדול מוציא מפיו הוראה פלונית, ולא חשוב מה הוא סגנונה ובאיזו הטעמה היא נאמרה, יש להתייחס אל ההוראה כאל דבר שיצא מפי השם יתברך.
וכך עשה הת"ח ההוא. כיון שמרן הגראי"ל אמר לו להתפלל, הוא קבל על עצמו תענית, ובאותו יום נסע לכותל המערבי, ובמשך שעות ארוכות עמד ואמר תהילים בבכייה, והתחנן לה' יתברך שיורהו מה לעשות כדי להטמיע את ערכי היהדות במושב.
והנה, אך סיים את תפילתו, ומוחו עדיין תפוס בהרהורים על סיבת הכישלון בהרבצת התורה באותו יישוב, והנה הוא מוצא על הסטנדר לפניו את הספר 'ברכי נפשי' על ספר ויקרא. הוא פותח את הספר באופן אקראי, ונתקל בכותרת [בעמוד רל"ז], המזעזעת את נימי נפשו. הכותרת היתה: "הרבנית פתחה את ה'משלוח מנות' שנשלח בפורים אל המרא דאתרא, ולפתע הגיחו מהחבילה כמה עכברים גדולים". להלן מסופר שם אודות שאלה שהונחה על שולחנו של מרן של הגרי"ש אלישיב זצוק"ל: אברך ת"ח מישיבת לייקוד נשלח לכהן כרב בעיר פלונית, בה יש קהילה יהודית גדולה למדי. עוד בטרם יצא לדרכו, נודע לאברך שבמשך שנים מנסים ארגונים שונים להקים תלמוד תורה או ישיבה בעיר זו, ובשום אופן לא מצליחים. הוא לא נבהל מהמידע הזה, וסבר לתומו שדוקא בשל כך כדאי מאוד שיקח על עצמו את כהונת הרב בעיר זו, וישקיע מאמצים כבירים על מנת להרבות שם באידישקייט ולהקים מוסדות תורה וישיבות.
כולו שופע מרץ
האברך יצא לעיר ההיא, כשכולו שופע מרץ וחיוניות, ובהחלטה שהוא מצידו מתכונן לפתח את העיר מבחינה רוחנית, ולהגביר בה חיילים לה' ולתורתו. אבל, המציאות בשטח היתה שונה. עובר עוד חודש, עוד חודש, עוד שנה, ועוד שנה, והעניינים אינם מתחילים לזוז. את התלמוד-תורה שכל כך רצה לייסד, הוא אינו מצליח להקים; ישיבה – מאן דכר שמיה… וכן כל יתר מוסדות הקהילה שביקש להעמיד על מכונם, לא קמו.
בשלב מסוים הרגיש האברך שיש דברים בגו, ויש משהו העומד מאחורי אי ההצלחה שלו להקים את המוסדות. 'אני הרי מתאמץ כל כך קשה, ואיך יתכן שלא הצלחתי להגשים ולו משימה אחת מכל אלו שהעמדתי למול עיניי'?! והחליט לערוך תחקיר ממצה ומקיף אודות הקהילה, ומה שהתרחש בה בעבר. בצורה זו, חשב, אולי יעלה בידו לגלות דבר מה שישפוך אור על המתרחש במקום.
ואכן, הוא לא הוצרך לתחקיר כה ממצה כדי להגיע למסקנה. הבירור הניב תוצאות מיידיות. התברר שלפני שנים רבות כיהן בקהילה זו רב חשוב, שעשה ופעל רבות למען בני המקום, אבל כמה חברים בקהילה שנאו את הרב, ופעלו נגדו בצורה חמורה. כדי 'לשכנעו' לעזוב את המקום, עשו דבר שלא ייעשה. ביום הפורים הם שיגרו לביתו משלוח מנות, וכאשר אשתו קיבלה את החבילה, ופתחה אותה, קפצו מתוכה כמה עכברים שהוכנסו לחבילה בכוונה תחילה. הרבנית נבהלה מאוד, והתמוטטה ארצה, והוצרכה לשהות מאז ועד סוף ימיה בבית חולים לחולי נפש. בשל המעשה החמור עזב הרב את המקום והקפיד מאוד על הקהילה.
מאז ועד היום, כל רב המגיע לקהילה שפגעה באותו רב, אינו מצליח להרים בה את קרן התורה והיהדות, ואחרי תקופה קצרה עוזב אותה בפחי נפש.
רוח סערה
אך האברך שהגיע מלייקוד לא אמר נואש. הוא הציע שמניין אנשים מבני הקהילה יעלו על קבריהם של הרב והרבנית ויבקשו מהם מחילה. אולי על ידי כך נצליח לכפר על החטא הגדול שעשו כלפיהם, אמר.
הקהילה הסכימה להצעה, ובבוקרו של יום התכוננו מנין היהודים, והרב בראשם, לצאת לבית העלמין. אולם, ממש באותה רגע מתרחשת סופת שלגים בלתי צפויה, ומונעת מהם מלעזוב את העיר. הם ממתינים שעה שעתיים ושלוש, אבל הסופה אינה פוסקת.
מנין האנשים דחה את העלייה לקבר לשבוע הבא, ליום שעל פי התחזית היה אמור להיות בו מזג אויר נאה. ואכן, בבוקר זרחה השמש, אולם בדיוק בשעה שבה קבעו לצאת, החלה לנשב רוח סערה, שמנעה מהם, שוב, את היציאה. הת"ח החליט לשגר שאלה אל מרן הגרי"ש אלישיב, כדת מה לעשות, האם להמשיך לנסות לגשת אל קברו של הרב, באיזו דרך יוכלו לכפר על החטא הנורא שנעשה נגד הרב?
והשיב מרן זצוק"ל [תשובתו מופיעה בספר 'מעלות רבקה' עמוד ש'], שאמנם האנשים שפגעו ברב כבר אינם בין החיים, והתושבים שחיים כיום בקהילה לא היה אלו שפגעו ברב, מכל מקום, כיון שיצא בזיון נורא לתורה מהקהילה במקום, ודאי שראוי להשתדל לעלות ולבקש מחילה מהרב כדי להחזיר את כבוד התורה שהתבזה, ויקבלו על עצמם לכבד תלמידי חכמים, והשי"ת יערה רוח טהרה ממרום להשיב לב טועים לאביהם שבשמים, והתורה הקדושה תשוב ותפרח במקום.
ואכן, לאחר שהתקבלה תשובת מרן, התקיימה עצרת תשובה והתעוררות בבית הכנסת של הקהילה, ולאחר מכן הצליחו כל בני הקהילה לנסוע אל בית הקברות, ובקשו מחילה מהרב והרבנית, ונשאו דברי מוסר על קברם.
וראה זה פלא, מעתה ואילך חל שינוי משמעותי בקהילה! אם בשנים הקודמות כמעט שלא היה מניין מתפללים במקום, מאז בקשת המחילה היה מניין גדול, ולאחר זמן נפתחו שיעורי תורה לגברים, נשים וילדים, וקול התורה החל להישמע בבתי המדרשות , כך שהשינוי המורגש אכן היה בבחינת נס גלוי… כשסיפרו את הדברים לפני מרן הגרי"ש אלישיב, הביע מרן את שביעות רצונו.
למדנו מהמעשה המזעזע, שכאשר מבחינים בטומאה האופפת מקום או אדם מסוים, יש לדעת שהדבר בא כתוצאה מחטא פלוני שגרם לקלקולים ולעיוותים חמורים. ומה נורא ואיום הוא להלבין פנים, ובמיוחד כאשר מדובר בתלמיד חכם, עד כדי כך שתוצאות הפגיעה ההרסניות יכולות להישאר באותו מקום למשך שנים רבות.
עד כאן הדברים המובאים ב'ברכי נפשי'.
והנה, כשהתלמיד חכם קרא את הדברים המרגשים, הוא נזעק ונרעד אל ליבו, משום שנזכר שגם באותו מושב בו הוא נמצא, ספרו לו שלפני שנים ביזו שם בצורה נוראה את המרא דאתרא [שנפטר לפני שנים רבות], עד שגרמו לו לעזוב את המושב בבזיונות, רח"ל.
הת"ח שאל את הגר"י זילברשטיין, האם אכן יש בפתיחת הספר כעין 'רוח הקודש' המורה לו היאך לפעול, ולכן עליו לכנס את בני המקום [שאינם אלו שפגעו שמרא דאתרא, משום שהפוגעים כבר אינם בין החיים], ולעלות על קברו של הרב הקודם על מנת לבקש ממנו מחילה?
המרא דאתרא שליט"א השיב לו כדלהלן: ראשית כל נציין לדברי המשנה במסכת כלאים [פ"ה מ"ח] 'המקיים קוצים בכרם, רבי אליעזר אומר קדש'. ובמסכת גיטין [דף ט"ו ע"א] נאמר 'בני רוכל תקברם אמם'. ופירש רש"י: 'כלומר לא יעלו על לב, ולא יזכרו בבית המדרש לראיה, לפי שרשעים היו, שהיו מקיימין קוצים בכרם, ולר"א כלאים נינהו'. הרי לנו שפגיעה בחכם גורמת לפגיעה בבית המדרש, שמחמת שעברו על דברי רבי אליעזר לא הוזכרו דבריהם בבית המדרש'.
ולגבי עצם הענין, איך צריך להסתכל על דבר כזה שאדם פותח ספר באקראי ומוצא בדיוק את ששאלה נפשו, מצינו דברים מאלפים ב'חתם סופר' שכתב לפרש את הפסוק בתהילים "גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי", על דרך מה שמצינו בגמרא [חולין צ"ה:] ששמואל בדיק בספרא [ביאר שם רבינו גרשום, שהיה בודק אם מוצא פסוק טוב או לאו. ויעוין בשה"ג שעל הסמ"ג לאווין נ"א, שכתב שדבר זה הוא כעין נבואה], וזהו שנאמר במלך "והייתה עמו וקרא בו כל ימי חיו" [דברים י"ז, י"ט], דהיינו, שבספר תורה יקר כל קורות ימי חיו, והיינו 'אנשי עצתי', על דרך 'בדיק בספרא'.
אמנם אין זה חידוש כל כך, דהוי כעין גורל, אבל יותר נפלא כי כמה פעמים בדרך שעשועי דאורייתא, בלא כוונת מתכוון, מוצא בשיעורא דיומא או בפרשת השבוע מעין המאורע שלו. והגאון בעל ה'חוות יאיר', הרהר איך יקרא את שם ספרו, ושמו היה 'יאיר', ושמה של זקנתו שגדלתו היה 'חוה', והנה קראוהו לתורה, וקראו לפניו "ויקרא אותם … חוות יאיר עד היום הזה", [עיין הקדמת ה'חוות יאיר' בסוף].
עוד מצינו שכתב בהגהות מיימוני [מביאו הב"י ביו"ד סי' פ"ב], שכשעסק ר"י בעופות קור"ן, אחד בא בישיבתו ובדקו אותו ומצאו קורקבנו נקלף [כלומר, כאשר הר"י בעל התוס' למד הלכות סימני עופות, זימנו לו מן השמים עוף לבית מדרשו, כדי שיוכלו לבודקו וללמוד ממנו דיני הסימנים]
וכיוצא בזה מעשים בכל יום, ולזה 'גם עדותיך שעשועי', אפילו אם לומד דרך שעשועי לימוד, לא על דרך גורל, גם הם 'אנשי עצתי', כי רוח אלוקים דיבר בעוסקי תורה לשמה הזוכים לדברים הרבה . עכ"ל רבינו החת"ס.
נמצאנו למדים, שהלומד תורה לשמה, מזמינים לו מן השמים עצות הנצרכות לו באותו הזמן. וגם בנידון דנן נראה ששלחו לתלמיד חכם מן שמיא את הידיעה אודות הרושם הנורא שנותר במקום לאחר שפגעו לפני שנים ברב, ולכן ישתדל מאוד הת"ח לארגן מניין מבני המקום , שילכו לקברו של הרב ויבקשו ממנו מחילה בשם כל תושבי המקום
("קול ברמה"- גליון 286)