"הנה, אף שידוע לכל דאסור להרהר אחר מידותיו של הקב"ה ואחרי הנהגתו, כי בוודאי הדין אתו ודרכיו צדיקים וישרים, מכל מקום מותר לאדם להציע ולהפיל טענותיו לפני הקב"ה, על כל צרה ופגע שקרה לו. ואדרבה, מצינו בכתוב שהקב"ה בעצמו מעורר לאדם שיסדר טענותיו וצרותיו לפניו, ככתוב: הַמַּזְכִּרִים אֶת יְיָ אַל דֳּמִי לָכֶם: וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ.
ואם כן, כמה וכמה עלינו לשפוך שיחה תחינה ובקשה לפני הבורא ית"ש, שהוא מלך רחמים, ולא ליתן דומיה לו, עד שישלח לנו בחסדו עזרתו מקודש, כי בודאי ישמע לקול שוועתנו, כמו שמצינו הרבה פעמים בתורה הקדושה ובנביאים, שהקב"ה מתאווה לקול תפילתנו, וזירז אותנו שבכל עת צרה וצוקה נצעק לפניו לעורר רחמיו עלינו.
ואמרו במדרש: אין הקב"ה חפץ לחייב כל בריה, אלא מבקש שיתפללו לפניו ויקבלם, ואפילו אין אדם כדאי להֵענות בתפילתו ולעשות עמו חסד, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים אני עושה חסד עמו".
[ליקוטי אמרים י, בשינויים קלים]