בשקדנותו והתמדתו הרבה, ובגאונותו ובקיאותו העצומה נתעלה ונתעטר מרן הגר"ע זצ"ל בכתרה של תורה. מיום עמדו על דעתו ועד אחרית ימיו, רכון היה בכל שעות יומו על תלמודו, שקידה נדירה. ערימות הספרים היו מורמים אל-על משני צדדיו, ובעטו הזהב העלה חידושים מופלאים ופסקי הלכות בכל מכמני תורה.
בבית אוצר ספריו היה יושב ברציפות, מבלי להעיף עין סביבו, כשכל כולו היה שקוע בתורה. שקידתו המופלאה והנדירה לצד בקיאותו המדהימה בכל חדרי תורה הפליאה רבים וטובים ובהם גדולי דורו זצ"ל ששיבחוהו והעריצוהו ביותר.
לבש כמה זוגות גרביים
סיפר אחיו רבי נעים ז"ל: "בימי בחרותו של מרן אירע שקם בשעת בוקר מוקדמת, ומיהר ללימודו עוד קודם לתפילה, אך לא מצא את נעליו וחשש להעיר את בני הבית ובעיקר חשש על זמנו שלא יאבד לריק.
"מה עשה? גרב הנער כמה זוגות גרביים זה על זה מן הבא לידו, ויצא לביהמ"ד ולאחר מכן הלך רגלית עד לישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה על אף שהיה זה בימי החורף הגשומים".
עד 5 לפנות בוקר
סיפר הג"ר בניהו שמואלי שליט"א: "לפני כשישים שנה קרא עליו הגר"ע עטיה זצ"ל: 'ראש ממשלת התורה, כל רז לא אניס ליה, בקי בכל מכמני התורה'".
הוסיף הגר"ב וסיפר: "פעם באו לקחת את מרן לעצרת באשדוד, אך קודם צאתו אמרה הרבנית ע"ה: 'אני מסכימה שתיקחו אותו לשיעור, אולם בתנאי שתחזירו אותו עד השעה 11 בלילה'. שאלו אותה המארגנים מדוע? הרי יש שעה הלוך ושעה חזור ואיך נספיק? ענתה להם הרבנית: 'אתמול הלך הרב למסור שיעור וחיכיתי לו עד שעה מאוחרת, וכשנכנס אמר לי לפתע 'חכי כמה דקות, אני חייב לכתוב איזו הלכה שצצה לי בראשי'. השבתי לו בחיוב, והוא התיישב לכתוב, ובנתיים הכנתי לו כוס תה וחיכיתי לו, והוא כתב וכתב, ובנתיים נרדמתי. קמתי בשעה חמש לפנות בוקר והוא עדין כותב וכותב, וכוס התה במקומה עומדת מלאה. אמרתי לו: 'מה קרה?' השיב לי: 'אמרתי לך כמה דקות', 'אבל עכשיו חמש לפנות בוקר', ענתה לו הרבנית… כך היה שקוע בלימוד התורה ולא שם לב מה הולך לפניו ולאחריו".
התמדה בבית החולים
סיפר אחד ממשמשיו: "כשהגענו בלילה הראשון לבית החולים הבחנו שהרב היה מוטרד. הוא התהפך במיטתו ונראה חסר סבלנות לחלוטין. ניסינו לברר מה מפריע לו. אך השיב לנו 'הכל בסדר'.
"אולם ראינו שהכל לא בסדר, ושאלנו שוב ושוב מה מפריע לו? עד שהסכים להשיב: 'אני בלי ספרים, איך אתם רוצים שאהיה בסדר?'. ירדתי מהר והבאתי מלמטה גמרות כבקשתו, ועד הבוקר הוא ישב ולמד גמרא" (מס' יומא).
ביום מושלג
סיפר חתנו הגר"א אבוטבול שליט"א: "דוגמא קטנה לאהבת תורה שבערה בו כאש מלהטת קבלתי בחורף תשנ"ב.
"היה זה חורף גשום ומושלג במיוחד. באחד מהימים הקשים קרסו עמודי החשמל בשכונת רחביה שבה התגורר מרן. התקינו חוטי חשמל מתחת לאדמה, ולפני שחיברו אותם לשנאי המרכזי, הודיעו כי לא יהיה חשמל 24 שעות. במהלך היום הצליח מרן ללמוד ללא החשמל, אך בשעה 4 כשהחל להחשיך, נבוך מרן – איך ילמד בשעות הקרובות, הרבנית ע"ה שראתה בצערו הציעה לו ללכת לבית בתו הרבנית אבוטבול תחי' בשכונת רמות. מרן קיבל את הצעתה ועד מהרה ניצבו בביתי ומיד נכנס לאחד החדרים והחל בשקידתו בלימודו.
"בשעה 7 בערב כשעמדתי לצאת למסירת שיעורי הקבוע, סגר מרן את ספרו ואמר: 'אני בא אתך'. הופתעתי וניסיתי להניא אותו בכך שיש רק עשרה אנשים בשיעור, אך מרן בשלו, הוא התלווה אלי, וכאשר הופענו בביהכ"נ נדהמו הלומדים מהופעתו של מרן. הוא ישב בביהמ"ד והקשיב לשיעורי ושמח על עצם העובדה שיש בשכונתנו שיעור תורה ואור.
"כשהגענו לבית קיבלה זוגתי את פניו ואמרה לו: 'אבא, מוכנה עבורכם ארוחת ערב', אך מרן סירב לאכול, הפצירה בו בתו: 'הן לא אכלת מהצהרים!' אך מרן עמד בסירובו, בטענה: 'היום לא למדתי טוב', שח בצער, 'לכן אין לי תאבון. מי שלא למד טוב לא מגיע לו אוכל!'…".
לילות כימים
סיפר מרן הגר"ד יוסף שליט"א: "מאז שאני זוכר את עצמי עוד מילדותי, ראיתי אצל אאמו"ר את היגיעה הנוראה בתורה ללא גבול וזמן, וזה הדבר המרכזי ביותר שאפיין אותו לאורך שנות חייו.
"זכורני, בהיותי בחור צעיר הייתי שב הביתה מישיבת 'חברון', שם למדתי עד מאוחר בלילה, והייתי מתחיל ללמוד עמו בחברותא עד שתיים או שלוש בלילה. אירע פעם שאבא המשיך ללמוד עמי עד השעה ארבע לפנות בוקר, ובשבע בבוקר הוא כבר העיר אותי לתפילה, כבחור צעיר ביקשתי מאבא שיאפשר לי לישון עוד קצת, אולם הוא נענה לי: 'הרי ישנת כבר שלוש שעות, ואילו אני כבר 48 שעות לא עצמתי את עיניי', שאלתי אותו: 'אבא, האם קרה משהו שלא ישנת 48 שעות?', אבי ענה לי אז שלא קרה דבר, אלא שהיה עסוק באיזו סוגיא קשה ופשוט מרוב עיונו שכח ללכת לישון, זו היתה מהותו הפנימית כל חייו, ועד החודש האחרון טרם נפל למשכב".
כולו תורה
כותב הטורים שמע בשיחה עם הג"ר דוד יוסף שליט"א עובדה נאה, המעידה אודות שקיעותו הנדירה בתורה של מרן זצ"ל והיותו איש שכל כולו תורה.
"אספר עובדה מעניינת על מרן אאמו"ר זצקו"ל: כאשר אאמו"ד זצוק"ל היה מתקשר אלי לקבוע עמי ללמוד עמו בחברותא, היה פותח את פנקס הטלפונים ומחייג אלי, כך נשנה הדבר פעם אחר פעם.
"פעם אחת כאשר הגעתי לביתו ראיתי את אמא ע"ה צוחקת ושאולת אותו: 'מדוע אתה צריך כל פעם לעיין מחדש בפנקס ולחייג אליו? הרי הנך יודע כ"כ הרבה ספרים בע"פ, ואילו מספר טלפון רגיל אינך יודע, עד שכל פעם הנך צריך לחפש בפנקס?'
"אני נזכר איך שאאמו"ר צחק וענה לה, שמהיום הוא יזכור את המספר שלי, וכך פתח על אתר את הפנקס והחל לחזור על מספר הטלפון שלי לפחות עשרים פעם! אולם למחרת הוא שכח את המספר שלי ונאלץ לפתוח שוב את הפנקס ולחייג אלי, ואז ענה לי אאמו"ר, שדבר שחשוב לו כמו התורה הק' הרי הוא זוכר זאת בקריאה אחת – דפים על גבי דפים בע"פ, אולם דבר שלא מעניין אותו כמו מס' טלפון – הרי גם שיחזור על כך עשרות פעמים למחרת הוא ישכח זאת כליל, וברצוני להוסיף לכם", שח בנו הגר"ד שליט"א: "גם את מספר הטלפון בביתו הוא לא ידע בעל פה!"