הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים (דברים א', י"ג)
אם כבר אנחנו עם מעשה'ס, אספר עוד מעשה נפלא, שביתו של ר' יודל בויאר שמעה את פרטיו מביתו של בעל המעשה.
אתם יודעים כי ה"חזון איש", זכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל, לצורך בריאותו נזקק להליכות קבועות מידי יום ביומו, אפשר לתאר מה הוא עשה בהליכה, לא מה שאנחנו עושים…
יצויין כי החזון איש היה חולה וחלש כל ימיו. עוד מימי מגוריו בחוץ לארץ (כאן, בארץ ישראל, מצבו היה טוב בהרבה לעומת מצבו שם). הווי עובדה שנכנס אליו אחד מהתלמידים וראה שהוא כותב בדף חידושי התורה שלו: "ואין הספר תחת ידי". שאל התלמיד: "רב'ה, הנה אני רואה שהספר נמצא פה בארון?!"
אמר לו ה"חזון איש": "בארון כן, אבל לא תחת ידי… כי אין לי כוח לקום ליטול את הספר מהארון", מבהיל החולשה שהייתה לו, ועמה – צמח ונהיה גדול מאוד – ה"חזון איש".
גיסי שליט"א היה מהמקורבים של החזון איש, והוא סיפר לי (מכלי ראשון) את המעשה הבא:
ה"חזון איש" סבל מאוד מבעיות בלב, והיו זמנים שהיה אסור לו לדבר בהוראת הרופא (באותם ימים אכל בלא ברכה, כי 'ברכה' ו'תהילה' היו הדיבורים שהכבידו עליו ביותר, מחמת שהתרגש מאוד בעת אמירת ברכה, והדבר היה סכנה ממשית לבריאותו). כידוע, הדיבור ונשימותיו הם מאמץ ללב.
אחד התלמידים ראה שהדלת סגורה, ובמקרים רבים באותם ימים החזון איש היה אומר למקורבים שאפשר להיכנס דרך החלון.
באותו ערב, כאשר ראה שהדלת סגורה, טיפס התלמיד דרך החלון ונכנס. החזון איש שכב במיטתו מהרהר בתלמודו ולידו ספר פתוח (למד כדרכו בשכיבה מתוך חולשה). התקרב אליו התלמיד והתחיל לדבר, אך החזון איש לא הגיב.
פחד התלמיד שהסיבה שהחזון איש לא מגיב, כי מקפיד הוא עליו שנכנס דרך החלון. הוא לא היה משוכנע ולכן ניסה לדבר שוב, אך החזון איש לא ענה לו מטוב ועד רע.
"אוי ואבוי לראשי!" אמר לעצמו, "החזון איש מקפיד עלי". ראשית כל- מיהר ופנה לאחוריו ויצא מהבית דרך החלון. הוא היה שבור ורצוץ: "מדוע נכנסתי כך דרך החלון, הנה ה"חזון איש" לא ענה ואפילו הקפיד עלי, מה יהיה איתי?"
חלפו כמה ימים והבחור ראה את החזון איש מטייל (במקום שהיום רחוב חזון איש/רשב"ם).
נגש הבחור אליו ואמר בכאב רב: "רב'ה, אני ממש מתחנן ומבקש שלרבי לא תהיה קפידא עלי, לא ידעתי שהרב מקפיד אם נכנסים דרך החלון".
תשמעו מה שה"חזון איש" הגיב: "יכול להיות שבאמת הייתי צריך להקפיד עליך על מה שאתה חושד בי שיש לי עליך קפידא… אבל גם על זה לא אקפיד…"
נחזור לענייננו, כאמור, ההליכה הייתה חלק מרפואתו. פעם אחת כאשר הלך עם המלווה, שתק, שתק והלך, והגיעו עד רמת גן. הרים לפתע את הראש ושאל: "היכן אנחנו נמצאים?" והמלווה השיב: "אנחנו נמצאים ברמת גן".
"אוי, כזה תוספות קטנצ'יק לוקח כל כך הרבה זמן…" – אמר החזון איש.
"אל תאבד זמנך לריק – תאמר תהילים".
כמה פעמים בטיולו היה מגיע מחוץ לעיר בני ברק דאז- לכיוון רמת גן.
פעם אחת (כפי שמספרת ביתו של רבי יהודה בויאר ששמעה מביתו של המלווה), כאשר פסע בשולי העיר, הגיע מולם יהודי תושב אותו רחוב, פנסיונר (שומר מצוות) שראה לפניו יהודי זקן המטייל במקום מידי יום, וחשב לעצמו: "חוצפה כזו, מה הוא מסתובב ומבזבז את הזמן שלו באמצע היום? וכי אינו עובד? אז מה אם הוא לא עובד?"
הפנסיונר הנ"ל נגש אל ה"חזון איש", לקיים "מצוות" 'הוכח תוכיח', אתם מבינים… ואמר לו: "מדוע אתה מסתובב סתם ככה ברחובות? אם אין לך מה לעשות? זו לא הדרך, לא ראוי לאדם להסתובב סתם ככה".
למחרת ה"חזון איש" הגיע שוב, והיהודי, שהתגורר במקום, המתין במרפסת ביתו לראות אם הזקן יבוא שוב. והנה באמת הוא רואה אותו שוב.
ירד מביתו לרחוב, והתחיל לדבר בקול צעקה: "אמרתי לך כבר אתמול, ומדוע אתה לא שומע? אמרתי לך שאין זו הדרך הישרה לטייל סתם ככה באמצע היום, האם אין לך מה לעשות בחיים?!"
ה"חזון איש" הקשיב ואמר לו: "ר' איד, תגיד לי, מה אתה רוצה ממני? מה רצונך שאעשה? תסביר לי מה כוונתך?"
"מה אני רוצה? שתשב ותגיד תהילים (במקום לטייל סתם)!"…
הם נפרדו. ה"חזון איש" שב לביתו. למחרת, כמובן, כבר לא הלך באותו כיוון…
אחרי תקופה קצרה אותו יהודי היה זקוק לישועה, ושמע כי לא רחוק – ב"בני ברק", נמצא ה"חזון איש" שנהנים ממנו עצה ותושייה. אמרו לו כי כדאי ללכת אליו…
הלך, הגיע, המתין בתור. כשהגיע תורו ונכנס – חשכו עיניו. הוא נזכר מיד שזה היהודי שלפני כמה חודשים צעק עליו ברחוב….
הוא כבר שכח לחלוטין לשם מה הגיע, והתחיל רק לבקש רחמים: "רב'ה, שהרבי יסלח לי, לא ידעתי שזה הרב, חשבתי שאני פוגש סתם יהודי המסתובב לו, אני מבקש מחילה, סליחה וכפרה, רבי, ברחמנות, תסלח לי! לא ידעתי!".
התחנן על נפשו…
(מתוך 'יחי ראובן' יתרו)