הרב בנימין גולד
"וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב" (בראשית ל"א, ל"ו)
אחרי עשרים שנה שלבן רודפו ברמאות וגזלנות, וגורם לו סבל צער ועינויים רבים, יעקב אבינו בורח כל עוד נפשו בו, ואחר כל זה לבן רודף אחריו להשיגו. כשהוא משיגו 'כועס' עליו יעקב: "ויחר ליעקב מאד וירב בלבן".
בעיניים שטחיות נראה, כי יעקב בריבו עם לבן אחר כל סבל של שנים, הטיח בו את האמת על גזלנותו, רמאותו ואכזריותו כלפיו, אבל הנה כמה פסוקים לאחר מכן, מגלה לנו התורה את אופן מריבתו של יעקב עם לבן, הוא אמר לו "מה פשעי ומה חטאתי כי רדפת אחרי?" הוא אינו צועק עליו 'רוצח', לא צועק עליו שהוא 'גזלן ורמאי', אלא מנסה לפייסו בתחנונים.
הארה גדולה מפרשה זו, מגלה לנו מרן המשגיח דישיבת חברון, הגה"צ ר' לייב חסמן בעל ה'אור יהל' זצוק"ל. עד כמה גדולה היא השתיקה בשעת מריבה! שעל זה אמרו חז"ל (תנחומא ויצא) "גדולה קפדנותן של אבות מפיוסן של בנים דכתיב 'ויחר יעקב וירב בלבן' ראה מה אמר לו בחרון אפו 'מה חטאי ומה פשעי'. לא הקניטו ולא הוכיחו, רק פייסו, והיא גדולה מפיוסן של בנים – דוד המלך שלא אבה לשלוח יד בשאול, ואמר 'כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת במלחמה'". ובמה שבדיבורו הראה שרוצה במפלת שאול, זה כבר החשיבו חז"ל לפגם בדיבור בדַקוּת שבְּדַקוּת, כדי ללמדנו לדורות כיצד צריכה להיות הקפידה על השני שמציק לי, לא לרצות במפלתו לא להקניטו רק לפייסו ולחננו.
ועל זה אמרו חז"ל (חולין פ"ט): "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה שנאמר 'תולה ארץ על בלימה'". אין לתאר גודל מעלתו של הבולם פיו בשעת מריבה, זה מעשה כואב וקטן לרגע, וגדול ומרומם לימים רבים!
●●●
מעשה נפלא ואמתי סיפר הרב יעקב שיש (אדרבה) על מעלת הבולם פיו בשעת מריבה:
לפני שנים רבות בחודש ניסן תשס"ט, הגיעו בני משפחה מארה"ב לארץ ישראל, כדי לחוג את חג הפסח. הם שהו בארץ כחודש ימים, חרשו אותה לאורכה ולרוחבה, וכמנהג תיירים הם הו מציודים במצלמה, בה תיעדו כל מקום שאליו הלכו, בכל המקומות הקדושים, ואתרי התיירות, כשעל המלאכה מופקד אחד הבנים לו הייתה שייכת המצלמה היקרה.
לאחר כחודש הסתיים הביקור המוצלח, כשבאמתחתם חוויות מרגשות ונעלות, שכולן ספונות בתוך המצלמה, לזכרון מכל המקומות שהיו בארץ.
כשישבו בני המשפחה במטוס, רצה אחד האחים לעבור על כל התמונות, להיזכר במקומות הקדושים בנופים ובחוויות, והנה… בלחיצה אחת קטנה וטעות איומה… כל התמונות נמחקו כאחת!!!
צעקות וכמעט הכאות נזרקו אליו מכל עבר 'אתה נורמלי?', 'כל הביקור הלך לאיבוד!', ועוד שלל צעקות, שלווה בטונים של כאב ותסכול נוראיים. האח שעשה זאת ישב מבוייש, כאוב ומתוסכל על מעשהו, מבלי שיש לו אף צד קטן כיצד להתגונן על מעשהו חסר האחריות.
רק אחד ישב, נשך את שפתיו ושתק…! היה זה האח בעל המצלמה, שהשקיע כחודש ימים עמל, יזע ויגיעה לצלם כל מקום בפוזה הכי טובה… הוא שתק!!
כשנחתו בשדה התעופה, והגיעו לביתם בבורו פרק, נגשה אחת האחיות לאחיה, בעל המצלמה, ובקשה ממנו להכס לחדרה. כשהוא נכנס היא שפכה את כאב ליבה, על מצבה האומלל שהיא כבר בת עשרים ושבע שנים, ועדיין לא רואים באופק שום ישועה לשידוך. היא ספרה לו, כפי שהוא יודע, על מצבה, על הטלטלות שהיא וההורים עוברים בכל מה שקשור לשידוכיה, וישועה אין!
ואז היא אמרה לו בקול בוכים: "עמדתי במטוס, ראיתי את כולם צועקים מרה על אחינו שמחק את התמונות, ואתה… בעל המצלמה והמצלם… שתקת!! אחי היקר!", היא התחננה אליו בקול בוכים, "אתה יודע מה כתוב על הבולם פיו בשעת מריבה! אנא ברך אותי עכשיו שאמצא מהר את זיווגי!". האח התרגש עד מאד, ובדמעות ברך את אחותו ואמר: "אני מברך אותך שעד יום ההולדת שלך תתארסי!".
לא חלפו ימים רבים, ואחד השדכנים הציע הצעה שכלל לא עלתה עד עכשיו על הפרק, השידוך התקדם במהירות, ובראש חודש סיון, יומיים לפני יום הולדתה, שברו צלחת בשעה טובה ומצלחת!
כששמע הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל על המעשה המרגש הזה, אמר בהלצה: "על המעשה הזה ניתן להמליץ את אחת מברכות הנישואין 'אשר יצר את האדם בצלמו… והתקין לו ממנו בנין עדי עד'- המצלם ששתק- 'בצלמו'- זכה וממעשה זה 'התקין לו ממנו בנין עדי עד', ממצלמה זו הותקן בית בישראל לעדי עד"…