זאת חוקת התורה
נסעתי מתל אביב לרחובות, ללמד. ליד מושב הנהג ראיתי מדבקה, לאמר: "נהג, בדוק את הבלמים לפני צאתך לדרך. הוועדה למניעת תאונות דרכים".
שאלתי את הנהג: "סלח לי, אדוני, מה כתוב כאן?"
הפטיר: "ומה, האם אינך מבין עברית?"
אמרתי: "אתה יודע, אלה מבני ברק יודעים עברית מהתורה. המילה 'בלמים' לא כתובה שם. מה זה?"
שמח להסביר: "לכל מכונית יש בלמים. אה, סליחה: מעצורים, ברקס. ולפעמים המעצורים נשחקים, או נתקעים, ואז אי אפשר לבלום, כלומר לעצור, את המכונית. ואז היא עלולה לגרום לתאונה. להתנגש במכונית אחרת, או לדרוס חלילה עובר אורח".
"עכשיו אני מבין", אמרתי. "תגיד לי, הנפיקו כזו מדבקה גם לבני אדם. להדביק, נגיד, על החולצה?"
"לבני אדם?" הוא לא הבין.
"אסביר לך. גם בן אדם יוצא לדרך. דרך ארוכה, מילדות ועד שיבה. הבלמים שלו, תקינים? לשלוט על רצונותיו, לבלום את תשוקותיו, לחסום את יצריו? האם יש לך מושג כמה תאונות קורות לבני אדם, משום שאין בלמיהם תקינים? שלא בדקו אותם לפני צאתם לדרך?"
קרא: "פעם ראשונה שאני שומע כאלה מילים! תגיד, אז ידעת מה הם בלמים, הא? עבדת עלי!"
"אני עדין אוחז בלעבוד על עצמי", השבתי לו. "לחזק את הבלמים".
נספר סיפור. בבריסק נערכו בחירות ל"ועד הקהילה". זו מול זו נצבו רשימתו של הרב מבריסק זצ"ל ובה עסקנים יראים ושלמים שידאגו לחינוך הטהור, לכשרות המהודרת, להרבצת התורה, ומולה רשימת פורקי העול שהציבה לוחמים בדת שכל מטרתם לעקור ולקעקע. כל צד ניסה למשוך את ההמון ולהסית כנגד הצד האחר. נשאו נאומים והתלהטו הרוחות. השיא היה לקראת שבת, ולמחרתו הלכו לקלפיות.
פעילי הרשימה החרדית הזמינו מודעה אצל המדפיס, בה פרטו את כל מומי הצד שכנגד. מובן שהמדפיס, שביקש להרויח בכפליים, הסגיר את תוכן המודעה למותקפים, והם מצידם ניסחו מודעה חריפה שבעתיים, בה השמיצו ותקפו בגסות. שני הצדדים חשבו לתלות את מודעותיהם בבתי הכנסת עם כניסת השבת, כדי שלא יוכלו להסירם.
ביום שישי בצהריים הביאו הפעילים את המודעות לבית הרב מבריסק זצ"ל. שיראה ויאשר וידביקו. קרא, ואישר, נטל את המודעות והכניסם לחדר השינה.
"מה זה?" תמהו. "מדוע?"
"השבת נכנסת מוקדם", אמר. "המדביקים נלהבים, ועלולים להקלע לספק חילול שבת!"
"אבל המפלגה האחרת תדביק בלי להתחשב בזה! אנו נפסיד!"
"נפסיד, אם נדביק", ענה. "עלינו לעשות את שלנו כראוי, על פי ההלכה. ההצלחה- ממרום!.
לא אמרו דבר מפני הכבוד, והתפזרו בדכדוך.
וכאשר חששו כן היה: הצד השני הדביק במרץ, השחיר את כתלי מובאות בתי הכנסת במודעותיו, למגינת לב היראים.
עלו יהודי בריסק לתפילת קבלת שבת, ונדהמו למראה הכרוזים, נחרדו לשפתם: השמצות, גינויים, הכפשות, הטלת רפש!
על מה ולמה?!
אילו היו קוראים את הכרוז של היראים, היו מבינים שזו מתקפת נגד, והיו שוקלים למי להאמין. אבל כשראו התקפה משולחת רסן על הרב הנערץ ושלוחיו בלי שום התגרות-
התקוממו, הסתייגו, והעניקו ניצחון סוחף למעמדי הרב!
סיפר לי רבי שלום שבדרון זצ"ל: קמתי כהרגלי לתפילת ותיקין, התעטפתי בביתי בטלית והנחתי תפילין ופסעתי בשכונת "שערי חסד" לעבר בית כנסת הגר"א. ולפתע, הכה באפי גל צחנה, בור ביוב פתוח ומגודר. אמש החלו בעבודות ולא סיימו. הריח היה נורא. רצתי במהירות, לעבור את קטע הרחוב.
התפללתי ולמדתי את השיעורים שלאחר התפילה. חלצתי את התפילין וטמנתים בטלית המקופלת. אסור לעבור שם בטלית ותפילין, יש לזה דין של מבואות המטונפות, סרחון בואש, זוועה.
עברתי דרך שם. הפועלים הגיעו והמשיכו בעבודה. הריח, מקביס. אבל הגיעה עת ההפסקה. הם ישבו על שפת הביוב המצחין – ואכלו.
אכלו! במו עיני ראיתי! ישבו שם, ונגסו, ולעסו, ובלעו. בתאבון!
אלמלא ראיתי, לא האמנתי-
אני נשמתי דרך הפה – והם לעסו!
ומדוע? כי הסתגלו!
ועל כך מבקשים: "אל תביאני לא לידי חטא, ולא לידי עברה ועוון".
ככל שהחטא נורא, עוד נורא שבעתיים לבוא לידו ולרשותו, להתמקם בו ולהסתגל אליו!
מתוך: והגדת- הגדה של פסח