"והיא שעמדה לאבותינו ולנו"
"עיר הכנופיות" היה כינויה של שנחאי, אחד מ"תארי הכבוד" שבהם נתעטרה… ולא בכדי! שמה הלך לפניה כעיר חסרת חוק ומשפט, מקום שבו נפרצו כל הגדרות, אין דין ואין דיין, הכל הפקר- עיר שעבריינים מכל העולם איוו אותה למושבם וכנופיות אלימות שולטות בה שלטון ללא מצרים.
שנחאי היתה עיר של אנרכיה במלוא מובנה של המילה. מעמדה המוזר- מעמד של עיר "בינלאומית" שאינה שייכת לשום מדינה ואין עליה שום בעלות- הקנה לה את אופיה המופקר. חופשית היתה ממחויבות ללא חוק שהוא. פתוחה היתה לכל מבקש מקלט באשר הוא- כולל פושעים מבוקשים ועבריינים מסוכנים- שהרי איש לא בדק בציציותיהם של הבאים בשעריה… כנופיות-כנופיות של אנשי זרוע ופושעים פליליים קמו בעיר ומשלו בה ביד רמה. "מערכת המשפט" של העיר היתה חסרת אונים לעומתם.
לאמיתו של דבר איש לא התאמץ יותר מידי להשליט חוק וסדר… ה"חוק" הבלתי כתוב ששרר בעיר היה: שוחד. על פיו התנהלו החיים, על פיו הותרו כל האיסורים ונפרצו כל הגבולות. נטילת שוחד היתה בשנחאי "נורמה" מקובלת שפשתה בין כל נושאי המשרות בחיי העיר: מן המושל העליון, אחריו השופט הבכיר- וכלה בשוטר הזוטר. השחיתות אכלה בכל פה- בכל השכבות. הכנופיות ביצעו את מעשי הפשע שלהן באין פוצה פה ומצפצף. למען האמת, הן היו השליטות האמיתיות של שנחאי.
כמה קשה היה להאמין כי בעיר כזאת תצליח הישיבה להכות שורש! אווירתה של שנחאי היתה הניגוד הגדול ביותר לחיי תורה שאפשר להעלות על הדעת! לבנות חיי תורה, חיים רוחניים מעודנים, חיים בעולם של אצילות- בלב ליבה של העיר הפרועה, האלימה, המופקרת, העיר שעצם הוויתה היא היפוכו הגמור של כל מה שמסמלת התורה!
היתכן שכאן יצליח לקום מרכז של תורה?!
סימן השאלה ריחף בחלל, מעורר תהיות נוקבות- וחסר מענה. לצידו ריחפו סימני שאלה רבים נוספים, קטנים ממנו במהותם אך גם כן מדאיגים ומטרידים. הם היו קשורים לצד הגשמי של קיום הישיבה.
בעיר החדשה והזרה לא היתה כל תשתית להקמתו של מרכז תורני בסדר גודל של ישיבת מיר (מה גם שלצידה היו עתידות לקום עד מהרה שתי ישיבות נוספות- ישיבתם של פליטי "ישיבת חכמי לובלין" וישיבת "תומכי תמימים, ליובאווייטש"!) שאלות הקיום המיידיות טרדו את המוחות עוד בטרם עגנו אניותיהם של בני התורה בנמל שנחאי. כיצד יתקיימו מאות בני הישיבה, ובנוסף להם הרבנים, הרמי"ם, ובני משפחותיהם? כיצד ימצאו להם צרכיהם הבסיסיים, בעיר שבה אין הם מכירים נפש חיה אחת? היכן יתגוררו? היכן ילמדו? האם קיים בכלל בשנחאי- שבה לא היתה ישיבה מעולם- בנין מתאים שיוכל לשמש אכסניה לישיבה? ומה לגבי ספרים? בידיהם של בני הישיבה היו רק הספרים המעטים שהצליחו לקחת איתם במנוסתם מליטא. הם לקחו ככל שיכלו לטלטל לאורך הדרך הארוכה ממיר ומווילנה עד ולדיביסטוק וקובה- אך ביחס לצרכיהם ולמספרם, היתה זו כמות קטנה מאוד.
היה קשה לקוות כי בקצה העולם הזה, שהיה נראה כמו מעבר להררי החושך, קיימים בכלל ספרים תורניים הדרושים להם, וללא ספרים- כיצד יוכלו שלוש מאות תלמידי הישיבה להעמיק בלימודם, להקיף את מכמני התורה, ולהמשיך ברמה שהורגלו בה?
כל השאלות הללו נראו חסרות מענה לחלוטין.
אך הניסים והנפלאות שחוו לאורך כל דרך הנדודים- זה קרוב לשנתיים- המשיכו ללוותם גם בשנחאי, למן היום הראשון לדריכתם על אדמתה. אדרבה, בשנחאי התרחשו הניסים ביתר שאת, צמודים לחייהם של בני התורה בכל אורחותיהם, מבעיות הקיום היומיומיות עד אירועי הצלה מופלאים מסכנות וממות.
שנחאי- אותה עיר פרועת מוסר, אלילית, שבה משלו בכיפה פשע, הפקרות ופולחני עבודה זרה משוקצים- היא שהפכה להיות זירת התרחשות של ניסים מופלאים, של השגחה גלויה. ההשגחה העליונה ליוותה, צעד אחר צעד, את מרכז התורה החדש שהוקם בשנחאי. היא סיפקה את התשובות- בדרך שאיש לא יכול היה לצפות- לכל השאלות המעיקות שנראו "חסרות מענה". היא פתרה את כל הבעיות מבלי שבתי התורה נאלצו להוגיע את מוחותיהם למציאת פתרונות. היא החליקה את כל ההדורים שבדרך, והפכה כל עקב למישור.
הניסים התרחשו "כאילו מאליהם" מהרגע הראשון ועד האחרון. מן השמים לא הניחו לבני התורה להתלבט יותר מידי בשאלה המיידית והדוחקת- שאלת האכסניה. להיכן יפנו כאשר יגיעו לשנחאי? איפה יניחו את כף רגלם? איפה ילונו בלילה הראשון ואיפה יתגוררו לאחריו?
התשובה ניתנה להם כמו "על מגש כסף". מיד אחרי עגינתה של "אסמה מרו" במימי מפרץ סוצ'ו- עם הגיעה לשנחאי- כבר היתה התשובה מוכנה. בפיהם של נציגי קהילת שנחאי שבאו לנמל להקביל את פני הבאים, היתה הודעה ברורה לראשי הישיבה, מיד עם עלותם לסיפון: "אתם תתאכסנו בבית הכנסת 'בית אהרן', ברחוב המוסיאון, מספר 50, ברובע הבינלאומי", הודיעו בפשטות לרבנים המופתעים, "הכל שם כבר מוכן לקלוט אתכם- אולמות לימוד, חדרי פנימייה, מטבח וחדרי אוכל, הכל מסודר! האוטובוסים שיסיעו אתכם לשם ממתינים לכם בחניון הסמוך לנמל!"
רגעים ארוכים נדרשו כדי לעכל את הדברים, לרדת לפישרה של ההודעה המדהימה. הכל מוכן, הכל מסודר, הכל ערוך לקליטתם, הכל כאילו מתואם מראש… כאילו הזמינו מראש מקומות בבית מלון ועכשיו מודיעים להם שהמקומות מוכנים…
כבמטה קסמים "נמחקו" כל השאלות שטרדו כל כך את המח רק לפני שעה… התפעמות הרגשות היתה רבה. היה אפשר לחוש בעליל, כמעט למשש, כביכול, את ידה המכוונת של ההשגחה. הדאגה היתה מיותרת לחלוטין… מן השמים מסדרים את הכל על הצד הטוב ביותר, מן השמים מיישרים את הדרך ודואגים לכל פרט!
עד מהרה נודע להם, לראשי הישיבה ולתלמידיה, מי היה שליחה הטוב של ההשגחה להכין להם מראש את כל צרכיהם ולסלול לפניהם את הדרך. רק מעטים מהם שמעו קודם לכן את שמו של הגאון הצדיק רבי מאיר אשכנזי. השם הזה- של אותו רב דגול מרוסיה, שהתגלגל בצעירותו לפאתי המזרח הרחוק- לא היה נודע ברבים בפולין ובליטא, ארצות מוצאם.
עכשיו, סופר להם, לבני הישיבה הנרגשים והסקרנים, כי הרב אשכנזי- מרא דאתרא של קהילת שנחאי- הוא זה שדאג להסדיר עבורם את האכסניה המעולה ב"בית אהרון", להעמיד את הבניין המהודר לרשותם ולהשכירו לסיפוק כל צרכיהם.
מן הראוי לספר בקצרה בשורות הבאות על בית הכנסת "בית אהרון"- המקום שנבחר משמים כדי לשמש אכסניה למרכז התורה ונבנה מראש למטרה זו. נסיבות הקמתו המופלאות של המקום הזה הן פרק מרתק משרשרת סיפורי ההשגחה שהפכו כמעט שם נרדף למילה "שנחאי".
כשנודע ליהודי שנחאי כי סר סילס חרדון החליט לתרום סכום כסף עצום כדי לבנות בית כנסת מפואר כמתנה לקהילה- הרימו הכל את גבותיהם בהשתוממות אמיתית. אף ידידיו המעטים היו מופתעים מאוד. הוא היה האיש האחרון שהיה אפשר לשער עליו כי יעשה משהו למען החיים היהודים בעיר!
לא משום שלא היו בידיו האמצעים לכך. סילס חרדון היה אדם עשיר עתיר נכסים, שהיקף הונו נאמד במספרים אגדיים. "האיש העשיר ביותר מזרחית לתעלת סואץ", כינו אותו, שכן הוא נחשב לאיל ההון הגדול ביותר בחלקו המזרחי של העולם. אך בנוסף לכך היה ידוע גם כמתבולל, מנותק לחלוטין מן המורשת היהודית ורחוק ת"ק פרסה מתורה ומצוות!
כשנולד סילס חרדון, שמונים ושתיים שנים קודם לכן, במשפחה דתית שורשית ממוצא עירקי- לא יכול היה האיש לצפות את עתידו. כשהוכנס בבריתו של אברהם אבינו – בעיר מולדתו בומביי שבהודו- קרא לו אביו, אהרון צאלח (שם נפוץ בערבית יהודית). הוא גדל והתחנך באווירה יהודית חמה, אלא שבהתבגרו נתקיים בו "וישמן ישורון ויבעט".
בצעירותו הגיע צאלח, בחור שאפתן ומוכשר מאוד, לשנחאי. בן עניים היה, אלא שכישרונותיו המסחריים הנדירים עזרו לו לטפס בסולם ההצלחה עד מהרה. הוא נתמנה לעוזרו וליועצו של פרידריך ששון- אחד מעשירי הקהילה- ולאחר זמן לא רב היה לסוחר קרקעות ולבעל עסק משגשג משל עצמו. ככל שחלפו השנים גדל עושרו. הצלחתו המסחררת היתה לשם דבר. גם למרחקים הגיע שמו. בריכוזים של בני התפוצה העירקית- מבגדד ובצרה עד בומביי וכלכותה- נהגו יהודים לאחל זה לזה בשמחות משפחתיות "מזל וברכה כמו של צאלח חרדון".
אולם ההצלחה הביאה בעקבותיה את ההתרחקות והטמיעה. צאלח הרבה להתרועע עם אנשי "החברה הגבוהה" הגויית והתקרב לתרבותם הנכרית. שמו היהודי "צאלח" הומר במרוצת הזמן ב"סילס" האנגלי, וגם אורח חייו הלך ודמה יותר ויותר לאורח החיים של בני האצולה האנגלית- השכבה "המיוחסת" של שנחאי.
גם השפעתה של הסביבה הסינית, עובדת האלילים, לא פסחה על צאלח חרדון, דווקא בדת הבוהיסטית – הדת השלטת בסין – גילה האיש התעניינות רבה ואליה נמשך ליבו… ככל שיהיה מוזר הדבר- צאלח נהג לכנס סביבו נזירים בודהיסטיים והרבה לשוחח אתם ולשמוע מפיהם על דתם ומנהגיהם, על אליליהם ועל פולחניהם. בד בבד הלך והתרחק מן הקהילה היהודית המקומית, עד שניתק למעשה כל קשר איתה. אפילו יהודים שהתרחקו בעצמם משמירת המצוות, סלדו מן המשיכה שהפגין דווקא כלפי בורות נשברים של דת אלילית!
בהשפעתם של הנזירים הבודהיסטיים, חבר מרעיו, נשא צאלח אישה סינית. במעשה זה- בקהילה שבה לא היו מעולם נישואי תערובת- סתם האיש את הגולל על שיירי הזיקה שהיתה לו עדיין למורשת אבותיו: מכאן ואילך חי לו את חייו כמתבולל גמור.
בארמונו המפואר שב"בבלינג ולרוד" התגוררו עשרות כמרים בודהיסטיים, שאיתם אהב לנהל שיחות ארוכות על "ענייני רוח" (קרי: על אמונתם האלילית). בהשפעתם גם תרם סכומי כסף עצומים למען עניים סיניים- נפגעי הרעב, הבצורות והמגפות שפקדו את הארץ. תרומותיו זרמו גם לבתי חולים ולמוסדות חינוך בודהיסטיים, למוזיאונים ול"אתרי תרבות"- כולם נכריים. השלטונות הסיניים העתירו עליו כיבודים ותארי אצולה למיניהם- ולא בכדי, לא היה עוד אדם בסין שהרבה כל כך ב"מעשי צדקה" למען נזקקים ומוסדות סיניים כמו צאלח חרדון היהודי…
במשך כל אותן שנים לא התעניין צאלח כלל ועיקר בקהילה היהודית, בצרכיה ובחייה. היא לא קיבלה אף אגורה שחוקה, לעומת הסכומים העצומים שהזרים לכל עבר. גם לעת זקנתו נשאר רחוק ומרוחק מן הקהילה, זר ומנוכר- מיהודים ומיהדות כאחד.
אין פלא, אפוא, שהשמועה הפתאומית על תרומתו הנדיבה להקמת בית כנסת היכתה את יהודי העיר בתדהמה. צאלח כבר היה אז אחרי יום הולדתו השמונים, ולאחר עשרות שנים של התנכרות מוחלטת לקהילה. מה גרם לפתע להחלטה המוזרה שהחליט?
מפה לאוזן סופר על חלום משונה שחלם האיש. אביו המנוח נגלה אליו ונזף בו על שלא עשה דבר כדי להנציח את זכרו. צאלח שבע הימים היה נרעש. הוא פנה אל חכם רובי אברהם- המנהיג הרוחני הבלתי מוכתר של הקהילה הספרדית בשנחאי- וביקש להתייעץ איתו.
"אבי דרש ממני במפגיע לעשות משהו חיובי למען עילוי נשמתו", ספר לחכם אברהם בהתרגשות רבה: "ברצוני לציית לו, ואני מוכן להקדיש לכך כסף רב, אנא, יעץ לי מה לעשות!"
חכם אברהם הרהר בדבר, ויעץ לצאלח חרדון לבנות מכספו בית כנסת גדול שייקרא על שם אביו – "בית אהרון". הוא המשיך והציע שבית הכנסת ייבנה ברובע הבינלאומי של העיר, בסמוך למרכז המסחרי- אזור שבו עדין אין שום מקום תפילה. צאלח חרדון נענה מיד בנפש חפצה. בו ברגע גמלה בלבו ההחלטה לבנות בית כנסת שיהיה מפואר מאין כמוהו, בתכלית היופי וההדר- "מקדש מעט" שירהיב את עיני כל רואיו. ראוי הוא אביו האהוב להנצחה מושלמת שכזאת!
חכם אברהם, יהודי פיקח ויקר נפש, שמח מצידו על ההזדמנות המיוחדת שנקרתה לו. אולי דווקא בערוב ימיו יזכה האיש הזה, תועה הדרך והערירי, להתקרב מעט מחדש אל מורשת אבותיו? גם ההצעה להקים את בית הכנסת דווקא באזור המסויים ההוא, היתה תוצאה של שיקול דעת קפדני.
לימים, סיפר חכם אברהם, כי בשעה שהציע את הצעתו לא היה כלל צורך בבית כנסת באזור המרכז המסחרי. יהודי שנחאי התגוררו הרחק משם, ובאזור מגוריהם היו בתי כנסת נאים ומרווחים שהספיקו בהחלט לצרכי הקהילה. בסביבת המרכז המסחרי לא חיו יהודים, וממילא לא הורגש צורך בבית כנסת. אך חכם אברהם ראה את הנולד. "מחשבתי היתה לקראת העתיד", סיפר, "היה לי ברור שהישוב היהודי בשנחאי ילך ויגדל עם הזמן. כעיר מסחר בינלאומית, עם שפע מקורות הכנסה, יגיעו אליה עוד ועוד יהודים. הם ישתקעו בעיר, וחלק ניכר מהם יתיישב ודאי באזור המרכז המסחרי, שהוא צומת העצבים הכלכלית של שנחאי כולה. אנשים נוטים להתיישב קרוב למקום שבו מצויה פרנסתם. ואז, כשתקום כאן קהילה- הרי יזדקקו אנשיה לבית כנסת! חשבתי על צרכיה של הקהילה העתידית. לכן ביקשתי שבנין בית הכנסת יכלול גם מקווה טהרה, אולם גדול לכינוסים ולהרצאות, מטבח משוכלל לצורך שמחות משפחתיות שתתקיימנה בבית הכנסת, כיתות לימוד- כדי שאפשר יהיה לקיים במקום "בית ספר של יום ראשון" ושיעורי הכנה לנערים לקראת בר מצוה ועוד. רציתי שגם שיעורי תורה ליהודים בני אוריין יוכלו להתקיים בבית הכנסת, ולכן דאגתי להכניס אליו ספריה תורנית רחבה, שתכלול בין היתר גם ש"ס וילנא. רציתי מאוד שבית הכנסת העתידי יהוה מוקד משיכה ליהודים מכל החוגים, שתתקיים בו "תורה מפוארת בכלי מפואר"- ולכן השתדלתי שייבנה בתכלית היופי והפאר ולפי מיטב השכלולים המודרניים של נוחות ורווחה".
חזונו מרחיק הלכת, הצליח באופן מפתיע לקנות את ליבו של צאלח חרדון. הלה, שבמשך עשרות שנים לא תרם אף פרוטה לצרכים יהודיים- הזיל עתה מכיסו סכומי עתק לבנייתו של "בית אהרון"- בית הכנסת שעמד להיות מפעל חייו. קודם לכל רכש מגרש גדול בלב לבו של אזור העסקים היקר, בסכום שנחשב כמעט לדמיוני במושגי התקופה: מאה ושישים אלף דולרים. על כך הוסיף עוד סכום דומה להקמתו של בית הכנסת, לציידו במיטב השכלולים ולרהטו ברהיטים יוקרתיים- "הכל כיד המלך", כפי שהעידו המבקרים הרבים שנהרו לחזות בו.
בסיומה של הבנייה המואצת, התנוסס ברחוב המוסיאון מספר 50 היכל שיש בן שלוש קומות, שכיפה עגולה מהודרת סוככת עליו ומשוה לו מראה מלכותי- ארמון של ממש.
טקס חנוכת הבית בחודש סיון תרפ"ז- היה אחד הארוכים שנחרתו לדורות בפנקס הקהילה של שנחאי. התורם הישיש עצמו, ראה ביום חנוכת בית הכנסת את היום הגדול של חייו. הוא חגג אותו ברב הדר, בהשתתפות כל ראשי הקהילה, כולל ראשי קהילות אחרות שהגיעו ממרחקים. האווירה היתה חגיגית ומרוממת. בסיומן של התפילות ודרשות הרבנים הוסר הלוט מעל לוח השיש המלוטש, שעליו נחרתו באותיות זהב המילים: "בית הכנסת בית אהרון. נתרם על ידיד סילס צאלח חרדון, י"ח בסיון ת'תרפ"ז". לא היה אפשר שלא להבחין באור שקרן על פניו של צאלח בעת הסרת הלוט. הוא לא ידע מאומה על התפקיד ההיסטורי שהועידה ההשגחה לבית הכנסת שהקים. אך פניו הנוהרות העידו שהוא חש בתחושת לב טמירה- את גודל הרגע ואת עוצמת המעמד.
את ימיו היפים של בית הכנסת שלו- כאשר שימש כאכסניה לממלכה מפוארת של תורה, כמגדלור רוחני שהקרין על כל המזרח- לא זכה צאלח לראות. הוא נפטר שנתיים אחרי חנוכת בית הכנסת. יתכן שבמשך אותן שנתיים ראה את השקעתו העצומה כ"מבוזבזת". בית הכנסת "בית אהרון" עמד כמעט שומם בסביבה חסרת האוכלוסיה היהודית של הרובע הבינלאומי. יהודי חרדי שהיגר באותם ימים מרומניה והתישב בסמוך למקום, כאב ליבו למראה עליבותו של אותו מקדש מעט העומד ריק, ועשה מאמצים רבים להפיח בו מעט חיים. אחרי פטירתו של צאלח שכר אותו יהודי מכספו מנין של יהודים קשישים- תושבי השכונה היהודית המרוחקת- שיבואו מידי יום להתפלל ב"בית אהרון". המנין המצומצם הזה קיים את תפילותיו באחד החדרים הקטנים והצדדיים של הבנין.
אולם התפילה המרכזי והמפואר – שהכיל מאות מקומות- נשאר נעול. "אחזקתו יקרה מידי", טענה הנהלת הקהילה, "ואין עבור מי לפתחו!". גם אולם הכינוסים הגדול והמטבח המשוכלל עמדו נעולים וריקים- איש לא הזדקק להם ולא השתמש בהם. על בית הכנסת עברו קרוב לחמש עשרה שנים של עזובה. הגה כמעט לא נשמע בין קירות השיש הבוהקים. הבנין כולו, על שלוש קומותיו ואגפיו הרבים, אולמותיו וחדריו המרווחים, עמד כנתון בציפייה אילמת. ממתין למילוי ייעודו ההיסטורי.
ואז- בשלהי תש"א- הגיעה אליו ישיבת מיר. מאות תלמידיה השתכנו בחדריו. האולם הגדול התמלא בהמיית לימוד. הספרייה התורנית, שמדפיה העלו אבק מזה שנים ממושכות, התעוררה לחיים. ספרי הקודש עברו מיד ליד בשקיקה, נדדו מן המדפים אל ה"שולחנות", ופנים משולהבות של בני תורה רכנו מעליהם באהבה רבה. קולות התפילות וניגוני הלימוד מילאו את חלל הבנין מקצה לקצה. מסכת נפלאה של חיי תורה תוססים נארגה בכל פינותיו- מן האולם ועד חדרי השיעורים.
חזונו ה"דימיוני" של חכם אברהם, קם והתגשם בין לילה. היום שבו חלם בחביון לבו, למשמע חלומו ה"מוזר" של צאלח חרדון, על מרכז תורני גדול שיצמח בשנחאי- שב ועמד מול עיניו, כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, והנה היתה משאת הנפש הכמוסה למציאות. מעגל מופלא- שבו שמשו יחד תקוות חבויות וצירופי אירועים שחוברו בידי ההשגחה- נסגר והושלם.
תלמידי ישיבת מיר- ביום הגיעם לשנחאי- עדיין לא ידעו על אותה שרשרת אירועים מרתקת. דבר אחד בלבד ידעו באותו שלב, הנה זימנו להם משמים אכסניה נוחה ומפוארת שבה יוכלו להשתכן וללמוד בהרחבת הדעת. וכל החששות הקודמים נמוגו כבועת סבון והשאלות נפתרו מבלי שיצטרכו לטרוח בהן כלל! התרוממות רוח רבה אפפה אותם כשנכנסו בשערי בית הכנסת שהיה עתיד להיות ביתם האהוב למשך זמן רב. את תחושותיהם מתאר רבי צבי כהנא בספרו על היום הראשון בשנחאי:
"כשהגענו ל'בית אהרון' וראינו במו עינינו את יופיו- פרצו בשמחה והילולה בשירה ובריקודים, שהתמשכו עד לשעות המאוחרות של הלילה. בית הכנסת היה גדול דיו לאכלס את כל תלמידי הישיבה, ואף על פי שחיינו בו בצפיפות, ידענו הרבה אושר ושמחה בין כתליו!"
בנימה של הכרת תודה עמוקה ממשיך הרב כהנא ומספר על הטוב והחסד שהרעיפו על בני הישיבה יהודי שנחאי, בעלי הכבוד המושרש לתורה וללומדיה.
"מארחינו הספרדים, ובראשם חכם אברהם, דאגו לכל צרכינו ולא חסכו מאיתנו דבר. מיום פרוץ המלחמה סבלנו ממחסור. ביפן סבלנו מרעב, משום שלא היינו מורגלים באכילת האורז, והלחם חולק שם בצמצום. ואילו כאן הוגש לנו אוכל בשפע, מכל טוב הארץ, והשרתים הסיניים שהועסקו בבנין שרתו אותנו ברוב כבוד. למחרת בואנו, מיד עם אור הבוקר- הגיעו רופאים לבדוק אותנו, שכן רבים סבלו מפצעים בפיהם ובלשונם".
חכם אברהם, שזכה לראות את חלומו מתגשם ואת עירו שנחאי הופכת למרכז תורני תוסס- היה מאושר. הוא היה יד ימינם של בני התורה, וטרח ללא לאות לסייע להם בכל דרך אפשרית. עם ראשי הישיבה- ובעיקר עם המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שאותו העריץ מאוד- קשר קשרי ידידות עמוקים. שיחות ארוכות התנהלו ביניהם, כשהם מתגברים על "מחסום השפה" באמצעות השפה במשותפת- לשון הקודש (שפת הדיבור של הרב לוינשטיין היתה אידיש, בעוד שהלשונות המקובלות בין יהודי שנחאי הספרדים היו אנגלית וערבית יהודית).
הגר"י לוינשטיין מצידו הוקיר מאוד את חכם אברהם, וכאשר הגיע הלה ל"בית אהרון", היה הגר"י לוינשטיין נוהג- כמחווה של כבוד מיוחד- להקביל את פניו בפתח הבניין.
חכם אברהם, מוקיר רבנן בכל נימי נשמתו, היה ידיד מסור לישיבה ועזר לה להתבסס במקומה החדש ולספק את כל צרכיה. המשגיח נהג להפנות אליו את כל הבקשות שנועדו להקל על התלמידים, לפתור קשיים שצצו אי פה ואי שם, ולאפשר להם ללמוד בשלוות נפש. כל בקשה נענתה על ידי חכם אברהם- שהשתוקק בכל מאודו להיטיב עם בחורי החמד הממיתים עצמם באוהלה של תורה- במאור פנים ובנפש חפצה. אחת הבקשות- שנראתה לכאורה "מוזרה" לפרנסי הקהילה הספרדיים- נגעה לדרך ריהוטו של אולם הלימוד… הואיל והמקום תוכנן ורוהט בנוסח בתי הכנסת של יהודי עירק- היו בו שולחנות וספסלים שנועדו ללימוד בישיבה, כמקובל בעדתם. תלמידי מיר- המורגלים ללמוד בעמידה ליד "סטנדרים"- התקשו להסתגל ללימוד ליד שולחן "רגיל". השינוי הכביד עליהם והפריע לריכוז. המשגיח החליט, לאחר היסוס מה, לשטוח את הבעיה באוזניו של חכם אברהם, הידיד הטוב שהיה כל כך להוט לעזור.
"לומדי התורה בליטא נוהגים לשנן את תלמודם בעמידה, כשהספר מונח לפניהם על תומך מיוחד הקרוי 'סטנדר', הסביר לחכם אברהם, שלא ראה "סטנדר" מימיו. "זהו הרגל מושרש כל כך, עד שקשה לבחורי הישיבה שלנו לשנות את אופן הלימוד שאליו הורגלו כל ימיהם ולעבור לאופן אחר… נהיה אסירי תודה לכבודו אם תשתדלו, ברוב טובכם, להשיג עבורנו "סטנדרים", כדי שנוכל ללמוד כפי שהתרגלנו מימים ימימה!"
חכם אברהם לא ידע "סטנדר" מהו, והתקשה לדמיין לעצמו כיצד הוא נראה- אך מיהר לטפל במילוי הבקשה אם גאון וצדיק כהרב לוינשטיין סבור שהדבר חשוב- הרי ברור כשמש שהוא חשוב! ברוב תושייה, הוא אף מצא דרך מקורית למילוי הבקשה. בשנחאי לא היו "סטנדרים" למכירה ואף לא יוצרו בשום נגרייה. אולם למשפחת טויק, אחת המשפחות העשירות של הקהילה, היה מפעל רהיטים גדול שהעסיק נגרים מומחים רבים. עוד באותו יום הובא מנהל העבודה של המפעל ל"בית אהרון", והוסבר לו על ידי שרטוט מתאים- מהו "סטנדר"… למחרת עם בוקר הגיעו למקום עשרות נגרים מן המפעל. הם פשטו על האולם הענק ועבדו עד שעות הלילה, מצמידים "סטנדרים" לשלוש מאות הכסאות שעמדו באולם… כשנסתיימה העבודה היה המקום מצוייד ב"סטנדרים" בסגנון המוכר, והזכיר עד מאוד את היכל הלימוד של הישיבה בימיה הטובים, אי שם בעיירה מיר…
מעתה, אפשר היה להתנועע בניחותא מעל הגמרא ליד "סטנדר" ולשקוע עד קצה ההויה בים התורה, בדיוק כמו במיר, בוילנה ובקיידאן!
שינויים נוספים חלו בבית הכנסת, שלפתע קם לחיים מעזובה רבת שנים, עם בואם של תלמידי מיר לשכון בו. אחד השינויים הבלתי נמנעים היה קשור לנוסח התפילה. התברר כי בשעת חנוכת הבית של "בית אהרון", הודיע צאלח חרדון חגיגית, בדברי ברכתו כי המקום יעמוד לרשותו של כלל עם ישראל, לכל גווניו ועדותיו, אך התפילות תתקיימנה ב"נוסח בגדד", הנוסח של אבות אבותיו- ללא כל שינוי. דבריו אלה היוו מעין צוואה, והושמעו בפני קהל רב ואף נרשמו בכתובים ב"מגילת היסוד". עתה, משהפך "בית אהרון" לביתה של ישיבה מיר, המורגלת בתפילה ב"נוסח אשכנז", קמה מבוכה. היו שהעלו את השאלה אם אין לדבריו של צאלח המנוח תוקף של נדר. מאידך גיסא- טענו אחרים כנגדם כי לימוד התורה והתפילות שיתקיימו בבית הזה ייטיבו עם המנוח ויפעלו לעילוי נשמתו מה שאין כן אם ימשיך המקום להיות שומם, ללא תורה ותפילות.
מי שהכריע בבעיה היה…חכם אברהם, האיש שיזם את הקמת בית הכנסת ושימש כמדריכו הרוחני של צאלח חרדון- פסק באופן חד משמעי כי במקרה זה, כשטובת נשמתו של המנוח תלויה בדבר – מותר להפר את רצונו. אין ספק כי במקומות בעולם האמת, ניחא לו לזכות בזכות העצומה של תורתם ותפילתם של מאות בחורים, גם נוסח התפילה שונה משל אבותיו, וזוהי טובתו האמיתית.
כך הוכרעה השאלה המביכה, ובמשך קרוב לחמש שנים הדהדו קולות הלימוד וצלילי התפילות בין כתלי "בית אהרון" מפיהם של שלוש מאות תלמידי הישיבה. בדרך בלתי צפוייה זכה התורם המנוח שנפטר ערירי, לאחר שנעקר עוד בחייו משורשיו היהודים, ולא הותיר אחריו כל שם ושארית בעם ישראל- לפעילות רוחנית עצומה לעילוי נשמתו, למאגר בלתי נדלה של זכויות. במקומו בעולם האמת היה בוודאי אסיר תודה לישיבה הקדושה שאכלסה את "בית אהרון", והפכה אותו למקדש מעט אמיתי והשרתה את השכינה בין כתליו – כפי שהתבטא חכם אברהם.
סיפור הקמתו המופלא של "בית אהרון", שנודע לתמידי הישיבה רק לאחר זמן, הפעים את הלבבות וגרם להתרגשות רבה. "אצבע אלוקים היא", היתה התחושה שהציפה את כולם. התזמון ה"מוזר" של האירועים, ההתאמה המדוקדקת של בית הכנסת לצרכיה של הישיבה (היה מי שטרח ובדק ונוכח שאפילו מספר מקומות הישיבה- תאם בדיוק את מספר תלמידי מיר שהגיעו לשנחאי…) – כל אלה היו מופלאים ממש. שוב, כמו לכל אורך המסע, היתה זו יד ההשגחה, אוהבת ומלטפת, שדאגה לכל, תיכננה הכל, יישרה את כל ההדורים וסללה את הדרך.
(מתוך הגדה של פסח- "תורת רבותינו" גדולי ישיבת מיר)