בשיחתו של מרן הגר"י איידלשטיין זצ"ל בפורים תשע"ד, הוא דיבר על ענין 'הפורים הפרטי' שאדם צריך לעשות על הנסים שמתרחשים עמו. הוא הביא את מה שכתב בעל התוספות יום טוב בספרו 'מגילת איבה', שהוא מצווה לבני משפחתו לחוג ביום ה' אדר את נס הצלתו מגזירת המלכות, וכן הזכיר את הפורים שקבע בעל ה'חיי אדם' למשפחתו על כך שניצלו מהפצצה בעת המלחמה בין רוסיה לפולין, כאשר פצצה נחתה בחצרם, סמוך לחבית אבק שריפה, שהתפוצצה והרסה כמה דירות ובתים בחצר, אך כל בני משפחתו ניצלו ואפילו טיפת דם לא ירדה מאף אחד מהם.
"גם אני מודה להקב"ה ביום הפורים" – אמר הגר"י זצ"ל. "אמנם לא קבענו ימים מיוחדים, אבל ביום פורים זו עת רצון להודות לה' על הנסים. נסים, זה שעם ישראל ניצל ממות לחיים, ונס פרטי לנו". ובהמשך דבריו מנה כמה מהנסים שאירעו עמו.
"היינו פעם בסכנת מוות… היינו על כביש ירושלים ואמרנו אז שצריך להגיד וידוי, כי ודאי היה לנו שהמכונית תתרסק, כיון שבמצב כזה המכונית מתרסקת לרסיסים… הרכב החליק על כתם שמן והרכב הסתובב על הכביש ונתקע בשתי המעקות… היו שם רכבים נוספים שהסתחררו, ואנו הרכב היחידי שיצא בלי כל פגע… המכונית שם עברה בין שני הרים גבוהים שחצבו בהם מעין קירות, ומשני הצדדים יש אבנים של ההר, המכונית נחבטה פעם לימין ופעם לשמאל ולא התרסקה, הנזק היחידי שהיה הוא שהלוחית רישוי נשברה ונפלה…
"הנס הזה היה אחרי הרבה שנים ואחרי הרבה נסים שעוד היו. על כל נס ונס ישנה מצווה של 'פורים', לחבר מגילה על כל אחד ואחד. ואמת שלא היה לי זמן לחבר מגילה על כל נס ונס, ובין לבין היו לי הרבה נסי פורים. למשל, בדרך שבין כרמיאל לעכו לפני כ-24 שנים (וזה רק אחד מהנסים, אפשר לספור עשרה נסים כמו בבית המקדש, אבל למעשה היו עוד כמה נסים, וזו רק דוגמא אחת), אני יושב בתוך המכונית, ומאחורינו נוסע ערבי במכונית שלו, הערבי רוצה לעקוף ולא מצליח. יש לו מכונית מהירה, אם היה רוצה היה יכול לעקוף בקלות, אבל הוא בחר לעקוף במקום הזה וחיכך את המכונית שישבתי בה, והיא נפלה לתעלה עמוקה ליד הכביש הצר. היום הכביש שם רחב, אבל אז בקושי הספיק לשתי מכוניות. בתחילה לא ידעתי אם אני חי או מת, בסוף הרגשתי שאני חי, והיה נס שעבר שם מישהו עם טלפון (אז הטלפון הנייד היה נדיר מאוד) והזעיק אמבולנס.
"הביאו אותי לביה"ח בנהריה ושם עברתי שבעה מדורי גן-עדן. בכל פעם תחיית המתים חדשה. שלושה ימים הייתי קשור עם חבלי ברזל (אזיקים) למיטה, אי אפשר אפילו להתהפך. כך גזר הרופא, שבשביל שהחולה יתרפא צריך לקשור אותו… אח"כ מותר היה להתהפך מצד לצד, כמו תינוק שבשלב הזה כבר יכול להתהפך. אח"כ קיבלתי רשות לשבת במיטה, אח"כ אפשר היה לשבת על כסא, אח"כ ללכת עם הליכון של ארבע רגליים, ביחד איתי שש רגליים… אח"כ הלכתי עם קביים, ואח"כ מקל. שבע דרגות של תחיה…
"וכעת אני עובר לספר את הנס שעל שפת הים באשקלון. אמנם החזו"א אמר לי שבשביל הבריאות טוב לי ללכת לים, אבל באשקלון הייתי במצב כזה שהאוויר של הים בעוונותינו הרבים… הרגשתי שמלאך המוות נמצא קרוב אלי. הוא היה קרוב מאוד. שאלו אותי אם להזמין חובש, ואמרתי תקחו אותי ישר לבית החולים ברזילי, לא רחוק משם… אמרו אז שאם היינו מאחרים חמש דקות, לא היה את מי להחיות. …הייתי מחוסר הכרה, לא זוכר כמה זמן, יום או יומיים, והיה נס גדול מאוד…".
בהמשך הזכיר הגר"י זצ"ל עוד כמה מהנסים שאירעו עמו בתקופת חוליו, וסיים: "הפורים הזה הוא על הנס הגדול הזה, וממש נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה בכל יום ויום. לכן אנו אומרים – לא קיבלנו מכה מהשמים, אלא חסד מהשמים. אנחנו צריכים לזכור חסדים שהשם יתברך עוזר לנו לזכור דברים שהאדם שוכח להזכיר לעצמו… כי זה לא רק הצלה חד פעמית, זה לא חסד שהיה… זה חסד שמתחדש כל יום יום כמה פעמים ביום…".
(גאון יעקב)