ק-ל נָא רְפָא נָא לָהּ (במדבר יב יח)
בשלהי שנת תרצ"א חלה הרה"ק רבי מרדכי חיים סלונים זצ"ל וסבל יסורים קשים. כשהרגיש שקיצו קרב, שלח לקרוא למקורבו, מי שלימים נודע כהאדמו"ר בעל 'ברכת אברהם' מסלונים, זצ"ל, וביקש ממנו כי יאות לשמש אפוטרופוס לילדו בן הארבע, יהודה לייב, ויהיה לו כאב אחרי פטירתו.
רבי אברהם השיבו מיד: "מקבל אני". כעבור כמה רגעים של דומיה אמר: "קיבלתי עלי אפוטרופסות, הנה חובתו של האפוטרופוס לדאוג שהילד שבחסותו יקבל את מה שטוב לו, אך מה אעשה ובעיני הטוב ביותר הוא שאביו בעצמו יגדלו ויזכה להוליכו לחופה…".
לשמע דבריו ריחף חיוך קל על פניו של רבי מוטל, ומאותו רגע הוטב לו עד שנתרפא לגמרי, והמשיך לחיות עוד שנים רבות, ועוד זכה להכניס אותו בן לחופה.
רבי מוטל סיפר כמה פעמים את המאורע הזה בהתפעלות רבה, והכירו בו שמחזיק בדעה כי בעצם כבר מלאו אז שנותיו, אלא שהיתה זו עת רצון בזמן שרבי אברהם אמר את דבריו, והוסיפו לו משמים עוד עשרים ושתים שנים, וכדברי רשב"י במסכת מגילה: "שמא היה עת רצון ותתקיים גם בי".
('נר לשולחן שבת' מתוך 'מרביצי תורה מעולם החסידות')