יום שני י"ח בכסלו תש"פ
המנקה את ביתו מחמץ כדין – האם מוטל עליו לערוך את סדר מכירת החמץ?
מנהג ישראל מקדמת דנא, למכור חמץ לגוי לפני הפסח, על דעת שהגוי יחזיר את החמץ בשלֵמותו במוצאי הפסח. ויש שפקפקו בתוקף המכירה, מסיבות שונות; ולכן, יש שנהגו שלא לסמוך על המכירה בנוגע לחמץ של ממש; ויש מהם שנהג להקל בנוגע לקמח מחיטים שהושרו במים, וכדומה, שאינו חמץ ודאי, אך יש שכתב כי אף לדעה זו, אם כמוּת הקמח קטנה, יש לבערו ולא למוכרו.
ויש אומרים שאכן ראוי לירא שמים להחמיר בדבר, אולם, אין להורות כך לרבים, כדי שלא לערער על עצם המכירה, הנהוגה בישראל מאז ומקדם; וכלשונו החדה של החתם סופר: "נהגו בכל תפוצות ישראל למכור החמץ לנכרי, ומחזירו אחר הפסח, אך יִמְכְּרוּ כדינו; והמכירה גמורה היא, וכל המפקפק ראוי לגערה".
ומי שניקה את ביתו מחמץ, ובדקו כדין – יש אומרים שלמרות זאת מוטל עליו לערוך את סדר מכירת חמץ הנהוג, כדי להסיר חשש איסור חמץ כל שהוא; ויש חולקים, ומהם שכתב כי אדרבה עדיף שלא יעשה כן. והנכנס לפני הפסח לדירה חדשה שלא הוכנס בה חמץ מעולם – לכל הדעות אינו צריך לערוך את סדר המכירה.
[שו"ע תמח, ג; ביאורים ומוספים דרשו, 27 ו־34]
האם צריך לערוך את שטר מכירת החמץ באופן התקף לפי חוקי המדינה?
יש מהפוסקים שכתבו כי את מכירת החמץ יש לערוך באופן התקף גם לפי חוקי המדינה, כיון ש'דינא דמלכותא – דינא'. ויש מהפוסקים שכתב בנוגע לישראל המוכר לגוי את המקום שבו נמצא החמץ, שאין צורך ברישום ב'טאבו', אלא יש להודיע לגוי כי המכירה מתקיימת לפי דיני התורה. ובארץ ישראל בזמננו, שהשלטון בידי יהודים שאינם שומרי מצוות – יש אומרים שאין צורך לערוך את המכירה באופן התקף לפי חוקיהם, מפני שאין להם תוקף של 'דינא דמלכותא', שהרי אף אנשי השלטון חייבים לנהוג על פי התורה.
אולם, מפעלים שבעליהם אינם שומרי מצוות, וכוונתם במכירת החמץ רק למען קבלת ה'הכשר' – יש אומרים שאף בארץ ישראל אין מכירתם חלה אלא כאשר היא תקֵפה לפי חוקי המדינה; ויש שנהגו מטעם זה להוסיף בנוסח שטר המכירה הצהרה כי "טענת שטר לצרכים דתיים תהיה בלתי קבילה". אולם, יש אומרים שמכירתם חלה גם כשאינה תקֵפה לפי חוקי המדינה, כיון ש'דברים שבלב אינם דברים', והטענה כי כוונתם במכירה היא רק לצורך ההכשר אינה מתקבלת, ואין דינם שונה משל שומרי מצוות.
[ביאורים ומוספים דרשו תמח, 38 ו־43]
מה ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בנוגע למכירת חמץ?
המוכר חמץ לגוי – לדעת פוסקים רבים צריך להוציאו מרשותו, ואין די בכך שיעשה מחיצה סביב החמץ, וכדומה. אולם, אם הדבר אינו אפשרי, וכגון שמדובר בכמוּת גדולה של חמץ שלא ניתן להעבירה לרשות הגוי – יכול למכור לגוי את המקום שבו מונח החמץ, ובכך יֵחשב שהחמץ נמצא ברשות הגוי. ובארץ ישראל, שבהּ אסור למכור בתים לגוי, משום איסור 'לֹא תְחָנֵּם', ניתן להשכיר את המקום לגוי.
ובכל מקרה שהחמץ נותר ברשות ישראל, עליו לתת לגוי את מפתח המקום שבו נמצא החמץ, ולפחות להודיע לו כי הוא רשאי ליטול את המפתח בכל עת שירצה. ואם אין אפשרות להכנס למקום שבו מונח החמץ אלא דרך ביתו של המוכר – יש לאפשר לו מעבר חופשי לחדר שבו מונח החמץ.
ויש מהפוסקים שכתבו, כי המוכר חדר לגוי, צריך להסיר לאחר הפסח את המזוזה ולקובעה מחדש, כיון שבהיות החדר ברשות לגוי הוא פטור ממזוזה, ובשובו לרשות ישראל, נמצא שהמזוזה קבועה מאליה, והריהי פסולה משום 'תעשה, ולא מן העשוי'. ואף בהשכרה, יש שצידדו לחייב קביעת המזוזה מחדש, אך המנהג שלא לקובעה מחדש.
[משנ"ב תמח, יב; ביאורים ומוספים דרשו, 35, 36 ו־40]