הרב אברהם פוקס
"הנרות הללו קודש הם" – הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל היה אומר, שיש בכך רמז לבניו של אדם, שעליהם להיות קודש לתורה ולעבודת ה'. "ואין לנו רשות להשתמש בהם" – אסור לנו למנוע אותם מלימוד התורה כדי להשתמש בהם לצרכינו, ולשלוח אותם לעבודה בגיל מוקדם, כדי שיעזרו בפרנסת הבית. "אלא לראותם בלבד" – לראותם עוסקים בתורת ה', לגלות את הניצוץ הקדוש הטמון בהם ולהעלותו.
ונאים הם הדברים למי שאמרם: רבות היה עושה הרב צדקה זצ"ל למען ילדי ישראל, שיתחנכו בחינוך טהור ויגדלו לתורה וליראת שמים.
ומעשה שהיה: פעם אחת בשעת ערב הלך בפשטות מדהימה לביתה של משפחה אחת. "שמי יהודה צדקה" הציג את עצמו, ובעל הבית ציפה לשמוע מה בפיו. פתח הרב ואמר: "שמעתי כי יש בביתך ילד שהחל ללמוד בכתה א', וכי שלחת אותו לבית ספר של אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. אני מבקש ממך, לטובת הילד, כי תעבירו ללמוד במוסד תורני".
בעל הבית נדהם, ואפילו קצת כעס. אומנם היה שומר מסורת, אך מכאן ועד חינוך בתלמוד תורה – המרחק רב. אולם הרב צדקה לא ויתר. גורלו של ילד יהודי מונח על כף מאזנים, עתידו הרוחני – שלו ושל כל דורותיו אחריו, עומד להיות מוכרע. שעות אחדות ישב עם האב. הסביר ושכנע, התחנן ובכה, עד שאחר חצות לילה הכריז האב כי הוא מוכן לשלוח את הבן לתלמוד תורה, והבטיח כי למחרת כבר ירשום את הילד.
כעבור ימים אחדים התקשר הרב צדקה אל המורה בתלמוד תורה כדי להתעניין בהתאקלמותו של התלמיד החדש ובהתקדמותו. לגודל חרדתו גילה, כי המנהל סירב לקבל את הילד באמצע השנה. שלח הרב צדקה שליח ובידו מכתב חתום על ידי הרב, אך המנהל סירב.
יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת, התייצב הרב צדקה בבית המשפחה. הילדים כבר עמדו לצאת לבית הספר. גם אותו ילד בן השש שבו עוסק סיפורנו, כבר היה מוכן לצאת לדרך. אך הרב צדקה עצרו, כשהוא מסביר לאב כי הוא לוקח את הילד עמו, לבית ספר תורני – תלמוד תורה.
כך יצאו השניים – הגאון רבי יהודה צדקה, ראש ישיבת 'פורת יוסף', והילד הקטן – והלכו יחד לתלמוד תורה.
המנהל הבחין בשניים מבעד לחלון חדרו. הוא הבין היטב מדוע הגיע הרב בכבודו ובעצמו. נבהל והתבייש כאחת, עזב את משרדו ונעלם באחד החדרים…
כשראה הרב צדקה כי המנהל איננו בחדרו, חיפש את דלת כתה א', דפק ופתחה. ניגש אל המורה ואמר: "שמי יהודה צדקה, וזהו שמוליק, הבן שלי. מהיום הוא יהיה תלמידך. אם תתעוררנה בעיות, פנה אלי". ואז חיפש לו הרב מקום נֹח, קרוב למורה, נשק לו כאב רחום, ביקש שוב מהמורה שישים לבו לילד ועזב את הכתה.
מיום זה ואילך למד הילד בבית ספר תורני, כשהוא עולה ומתעלה בתורה הקדושה, עד שזכה להיכנס לישיבה ולצמוח לתלמיד חכם מופלג, וכך ניצל הוא וזרעו אחריו.
(ע"פ גיליון דבר תורה)