יום רביעי כ"ז באב תשע"ט
המזון של 'עירוב תחומין' נאכל בזמן 'בין השמשות' – האם העירוב חל?
כפי שלמדנו, אין לעשות 'עירוב תחומין' בזמן 'בין השמשות'. ובדיעבד – לדעת השולחן ערוך, העירוב חל, כיון שספק דרבנן לקולא, ועל כן אנו מחשיבים את זמן בין השמשות כיום לענין זה, ונמצא שהעירוב נעשה ביום. ברם, לדעת רוב הראשונים, אנו מחמירים בספק זה, ומחשיבים את בין השמשות כלילה, ונמצא שהעירוב הונח במקומו לאחר כניסת השבת.
ואם המזון של עירוב תחומין הונח במקומו ביום, אך נאכל בזמן בין השמשות – לדעת השולחן ערוך העירוב חל, כיון שבאופן זה אנו מקֵלים לאידך גיסא, ומחשיבים את בין השמשות כלילה; ונמצא שהעירוב הונח ביום, ונאכל בלילה.
והראשונים הנ"ל – שמחמירים בדיעבד בנוגע לעירוב שנעשה בזמן בין השמשות – נחלקו בדבר: יש מהם שסוברים שגם בספק זה אנו מחמירים, ולכן נדון עירוב זה כאילו נאכל בזמן שהוא בודאי יום, ולא היה מונח במקומו בשעת כניסת השבת; אך יש מהם שסוברים שבאופן זה שהעירוב נעשה כדין, אנו דנים אותו ב'חזקת כשרות', שהמזון מונח במקומו עד הזמן שבו כבר חל העירוב, והעירוב כשר. וראה במקורות בנוגע לזמנים השונים שבין השמשות.
[שו"ע תטו, ב-ג, משנ"ב יא-יב, וביה"ל ד"ה נאכל, וד"ה ויש]
האם מברכים על 'עירוב תחומין'?
בשעת הנחת המזון של 'עירוב תחומין' במקומו, יש לברך: "ברוך... אשר קידשנו במצוותיו וציונו על מצות עירוב". ולמרות שאין ציווי לעשות עירוב תחומין, אלא שחכמינו ז"ל תיקנו זאת לתועלתו של החפץ להעתיק את מקום שביתתו למקום אחר; הרי זה כשחיטה, שאין ציווי לשחוט בהמה, אלא שהחפץ לאוכלה, הריהו מצוּוה לשוחטהּ תחילה, ועל ציווי זה אומרים 'וציונו'. ובדיעבד, העירוב חל אף ללא ברכה.
וחובה לומר בשעת הנחת המזון, או לאחר מכן: "בזה העירוב יהא מותר לי (או: "לפלוני", אם מניח עבור אדם אחֵר), לילך (למחר) ממקום זה, (או: "ממקום פלוני", במידה ואינו נמצא בשעת האמירה במְקום העירוב, וכגון ששליחו מניח את המזון, והוא אומר בביתו), אלפיים אמה לכל רוח". ואם לא אמר נוסח זה, העירוב אינו חל; אך בדיעבד, אם אמר: "יהא זה לעירוב", העירוב חל.
וכל האמוּר, הוא דווקא בעושה עירוב תחומין באמצעות הנחת מְזון שתי סעודות במְקום העירוב; אבל העושה עירוב על ידי ששוהה בזמן 'בין השמשות' במְקום העירוב – אינו צריך לומר את נוסח 'בזה העירוב", אלא דַי בכך שחושב לקנות שביתה במקום זה. וכמו כן, יש אומרים שאין לברך על עירוב זה.
[שו"ע תטו, ד, ומשנ"ב יג-יז; ביאורים ומוספי דרשו, 17, וראה עוד שם ו־15]
האם ניתן לעשות 'עירובי תחומין' נפרדים ל'יום טוב ראשון' ול'יום טוב שני'?
העושה 'עירוב תחומין' עבור מספר שבתות, יוסיף בנוסח 'בזה העירוב' (ראה לעיל) את פירוט השבתות שעבורן הוא מערב, וכגון: "לכל שבתות השנה". והעושה עירוב באופן זה, עליו לוודא בכל ערב שבת, ובכל ערב יום טוב, שבהם הוא משתמש בעירוב, כי מְזון העירוב מונח במקומו, וכי הוא ראוי למאכל, דהיינו שלא התליע, או התייבש, וכדומה. וניתן להתנות בשעת עשיית העירוב, שיָחול רק בחלק מהשבתות, או רק בשבתות ולא בימים טובים, וכדומה.
ויום טוב ושבת הסמוכים זה לזה, דהיינו שיום טוב חל ביום שישי או ביום ראשון; וכן שני ימים טובים הסמוכים זה לזה (למעֵט ראש השנה, כדלהלן), דהיינו, בחוץ לארץ, שבו יש 'יום טוב שני של גלויות' – ניתן לערב עירוב תחומין אחד לשניהם, כאשר בנוסח 'בזה העירוב' יוזכרו שני הימים, כנ"ל; וניתן גם לערב עבורם בנפרד, כלומר, להניח עירוב לצד דרום (לדוגמה) עבור היום הראשון, ועירוב לצד צפון עבור היום השני.
אולם, שני הימים של ראש השנה, נחשבים כיום אחד לעניָן זה, וכשם שלא ניתן לעשות עבור שבת אחת שני עירובים, האחד ללילה והאחד ליום, כך לא ניתן לעשות עירוב לכל אחד מימי ראש השנה בנפרד.
[משנ"ב תטו טז, שו"ע תטז, א, משנ"ב א, ב, ו ו־ט]