הרב בנימין גולד
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה… מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (מ"ז, ט').
כתוב במדרש (מובא בדעת זקנים מבעלי התוספות): אמר לו הקב"ה ליעקב, אני מלטתיך מעשו ומלבן והחזרתי לך דינה ואת יוסף, ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים? חייך שמנין התיבות שיש מן "ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך" עד "בימי מגוריהם", כך יחסרו משנותיך שלא תחיה כחיי יצחק אביך, והם ל"ג תיבות. ולכן יצחק חי ק"פ שנה ויעקב חי רק קמ"ז שנה.
הקשה מרן הגר"ח שמולאביץ זצ"ל, דברי המדרש מובנים על מה שנענש יעקב במה שדיבר אל פרעה ואמר "מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי חיי אבותי בארץ מגוריהם", אולם מדוע הכניסו לעונשו את מנין התבות של שאלת פרעה אליו "ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך", הרי מילים אלו לא שייכים כלל ליעקב?
ותירץ ששאלת פרעה "כמה ימי שני חייך" היתה מפני שראהו זקן מאוד ושערות ראשו וזקנו לבנות, והבין פרעה שהוא זקן מופלג וחי כבר שנים רבות, על כן שאל אותו כמה שנים כבר אתה חי, ענה לו יעקב "מעט ורעים היו ימי שני חיי" כלומר מעטים היו שנותי, אלא מתוך הרעות שהיה לי קפצה עלי זקנה וכך ביארו בעלי התוספות. ונמצא ששאלת פרעה נגרמה בעקבות כך שהייה יעקב דואג מצרותיו והם השפיעו על מראהו והופעתו ולכך גם תיבות אלו של שאלת פרעה נכנסו לחשבון השנים שנלקחו ליעקב בעקבות תשובתו לפרעה.
יסוד גדול במידת הבטחון למדנו כאן, כי אמונתנו חוסן ברבון העולמים צריכה להיות כה חזקה ואמיתית, שזה יראה עלינו, זה יורגש על הסובבים אותנו, כי האדם המאמין שלוותו תמיד על פניו לא תראה בו כלל דאגה בכל מצב, והוא הזוכה לחזק לבבות הסובבים אותו בראותם דמות של צדיק באמונתו יחיה, שחייו חיים בבטחונו בה', ולא מרים כלענה מדאגות וסער החיים [וזה התורה באה ללמדנו בדקות מן הדקות ממעשהו של יעקב].
♦ ♦ ♦
על בטחונו בה' של מרן הגרי"ז הלוי זיע"א, מסופר רבות, כה חזקה היתה אמונתו ובטחונו בהקב"ה שבמצבים הכי מסוכנים ומפחידים, היתה תמיד נסוכה על פניו שלוה נפלאה של בטחון שהיתה לפלא בעיני הסובבים:
בימי מלחמת העולם השניה, שהה מרן הגרי"ז בעיר ורשא, בתחילת המלחמה ימי פחד וחרדה המתינו לתחילת המלחמה, וכשהיא הגיעה לא יהיה אחד שלא ידע מכך, מטוסי האויב הנאצי הגיחו בשמי ורשא הבירה והטילו פצצות אימה על העיר, בנינים התמוטטו על יושביהם וקברו תחת אלפי אנשים, ותוך ימים ספורים עלה מס' הנספים בורשא לקרוב לעשרת אלפי אנשים.
הפחד והאימה היו מנת חלקם של כל יושבי העיר, וכל אחד ניסה למצוא מחסה ומסתור מפני אימת ההפצצות שניתכו ללא הרף ממטוסי האויב על רחבי העיר, אנשים ברחו מבניני הקומות וחיפשו מקומות מקלט מתחת לאדמה מפני סכנת ההפצצות.
שאלה מרטיטה מאד עלתה בימי הרת עולם אלו במקום אכסניתו של מרן הגרי"ז, שם החלו לדון היכן יותר בטוח לישון, האם בבית ואז מסתכנים שהוא יופצץ ויתמוטט על יושביו, או במקלט מחתחת האדמה אבל אז מסתכנים בכך שהבית יתמוטט על המקלט שבתחתיתו ויקבור חיים את היושבים בו מאין אפשרות לצאת ממנו מפני שיחסם פתח המקלט.
הביאו שאלת חיים ומות זו קמיה מרן הגרי"ז, והוא פסק שאין צורך לרדת למקלט, כי כל העיר בחזקת סכנה, סתם ולא פירש.
זמן קצר לאחר מכן שמו לב בני הבית כי מרן הגרי"ז עלה על יצועו ונרדם מבלי ששום טרדת הזמן מרחפת על פניו הטהורות, השתוממו בני הבית עד מאד, שהרי כבר כמה לילות שאף אחד מתושבי ורשא לא מצליח לסגור את אישוני עיניו מרוב הפחד והאימה היכן יפול הפגז הבא, וכיצד נסוכה כזו שלוה על מרן הגרי"ז בכל התופת הזו, כשאר כל רעש של מטוס מכניס את כולם לחרדת מוות מפני העומד לבא?
נגשו ושאלו את מרן הגרי"ז על סיבת שלוותו יוצאת הדופן, והוא ענה: שדוד המלך בברחו מפני אבשלום בנו ומצוי במצב של "מה רבו צרי רבים קמים עלי" למרות זאת הוא אומר "אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני".
תמהו השואלים, והרי יש כאן מצב של פיקוח נפש וכיצד אפשר להיות רגועים ולישון?
אמר להם מרן הגרי"ז: החשש אינו תמיד במצבי פיקוח נפש, אינו מפני המות, אלא מכיון שיש חובה לקיים את שמירת הנפש כפי שהתורה מצוה בכל אופן אפשרי, יש חשש שמא לא עשינו די מצד חיוב זה, אך במקרה שלנו שלדעתי אין מה לעשות, כל צעד שאעשה וכל מקום בעיר נחשב כמקום סכנה במידה שוה, לכן אין לי את הדאגה שמא לא עשיתי את החיוב המוטל עלי ממצות התורה, אלא מאי סתם לחשוש מצד המות? "אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי תסמכני" על זה אני בוטח בה' ואין לי דאגה כלל!!
גם בימי מלחמת השחרור בשנת תש"ח, כששהה מרן הגרי"ז בירושלים, והיו הפגזות כמעט בלתי פוסקות מצד הלגיון הירדני, ומרן הגרי"ז בדרך כלל שהה בביתו בעת ההפגזות, אולם פעם אחת בעת שהתחילה הרעשה כבדה ופגזים רבים נפלו בסביבות ביתו של מרן הגרי"ז, ראו בני הבית שהוא מתכונן לצאת מהבית להביא איזה ספר לימוד מבית המדרש, הם נרעשו ונרעדו ופנו אליו: הפגזים נופלים בכל פינה, ואם עד עתה ראינו כיצד משתדל שלא לצאת מהבית לחינם על אחת כמה וכמה בשעה הזו!
אמר להם הגרי"ז: היא הנותנת, כשההפגזה היתה חלשה, וההגיון אמר שבין כותלי הבית יש סיכוי להנצל, היתה עלי חובת ההשתדלות מצד מצות פיקוח נפש להשתדל ודואג אני מזה, אבל עכשיו שההפגזה כה קשה וכל רגע נראה כי פגז הולך ליפול על הבית ולמוטטו, איני מוצא הבדל בין להיות בבית או לצאת החוצה כשנצרך, ופטור אני מכל השתדלות של חובת פיקוח נפש, בזמן כזה אין לי אלא לסמוך על הקב"ה ולהפקיד גורלי בידו, ולכן רגוע אני ושלו ויכול לצאת מהבית לצורך לימודי. [הנני בידך]