הרב בנימין גולד
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" (במדבר א', א')
מדרש רבה על פסוק זה: 'למה ניתנה תורה במדבר? לומר לך! שאין אדם קונה את התורה עד שיעשה עצמו הפקר כמדבר'.
היסוד לקנייני התורה, הוא לשים עצמו כמדבר, להפקיר עצמו לגבי התורה הקדושה, לסלק את עצמיותו בשביל לימוד ועמל התורה, להיות שומע ומקבל מבקש ונותן, ללא שום חשבונות, רק כך הוא הופך לכלי בו יכולה לשרות התורה.
לא לחינם אומרים אנו בתפילת 'אלוקי נצור' – "ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח ליבי בתורתך", רק אחרי שאדם שם עצמו כעפר לכל, אז יכול לבקש על התורה.
כך ראינו בכל הדורות שצמחו גדולי ישראל, דבר ראשון עטפו עצמם במידת ענוה מופלגת, והפכו עצמן לכלים המוריקים תורה לכלל ישראל.
בספר 'ברכת מרדכי' מובא מעשה נפלא:
מעשה שהיה ברבינו אליהו לופיאן זצ"ל אשר בלילות שבת היה מיסב לסעודה על שולחנה של הרבנית, אשת הרב דכפר חסידים.
והנה באחד מלילות שבת, עודו אומר ומזמר את ה"אשת חיל מי ימצא", בהגיעו אל הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" ראוהו נעצר, מהרהר, נעצב, ובעיניו מנצנצת דמעה…
הכל הבחינו בכך, אך לא ידעו פשרם של דברים, מי יהין וישאלנו לצדיק?
המשיך הצדיק בזמרתו, התחיל וסיים את סעודתו, ואז חברו שאר המסובים, והפצירו ברבנית כי תמצא פשר דבר.
רבינו אליהו זצ"ל, ברוב הכרת טובתו לרבנית, לא היה כמעט מחזיר פניה ריקם, אף בדברים שהשתיקה יפה להם לשיטתו, משביקשה והפצירה, לרוב שמעה מפיו מענה.
אף הפעם פנתה אל הצדיק בנוכחות שאר המסובים ובפיה בקשה:
"ילמדנו רבינו, מה קרה לפני הקידוש?"
"למה כוונת הרבנית?" שאל ר' אליהו.
"מה קרה שראינוהו מתעצב אל ליבו, ועיניו מעלות לחלוח דמעה?" חזרה ושאלה.
משהפצירה, ענה רבינו אליהו:
"אסביר לכם פשר הדבר, הנה אנוכי אליהו לופיאן, נכנס לישיבה, הכל קמים לקראתי! מדוע קמים? מי אתה אליהו לופיאן? מה אתה?
בכל זאת ממשיך אני להתקדם אל מקומי, מישהו מהבחורים מקדים ומעמיד סטנדר כשעליו גמרא או סידור לפי הצורך, מדוע כיבדוני? מי אתה אליהו לופיאן? מה אתה?
מתחילים להתפלל, מגיעים לקריאת שמע, הכל מסיימים והחזן ממתין לי עד שאף אני אגמור, מדוע ממתינים לי? מי אתה אליהו לופיאן? מה אתה?
לאט, לאט גוברת הסכנה, שמא בכל זאת תתגנב אל תוכי איזו התלבשות באיצטלא שאינה הולמת אותי, הסכנה היא עצומה! מהר מאוד ובקלות, ח"ו, מתרגלים לחשוב שמא כך ראוי כך נאה כך יאה, והרי אנוכי יודע ,אליהו לופיאן, שאינני ראוי לכך, אין האיצטלא הזאת הולמתני, פעמים שהנני מתמלא פחד מפני סדק כל שהוא דרכו תחלחל בי הערכה מופרזת, מי יודע?
והנה, הערב לפני האוכל, בהגיעני אל הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" התחלתי לחשוב על הפשט של אותו פסוק, הלא הכוונה הברורה היא, כי כאן בעולם הזה שאינו עולם של אמת – הכל אינו אמת, אף ההערכות דימיוניות ואולי מזויפות! כאן בעלמא דשיקרא יתכן גם להעריך את מי שאינו ראוי לכך.
אבל שם, בעלמא דקשוט, שם יראו כיצד נראה האיש "בשבתו עם זקני ארץ", האם אותם מצוקי ארץ יסתכלו עליו, הידברו עמו, הירצו לארח אותו להם לחברה, האם מסוגל יהיה להסב עימם אל שולחן אחד? שם תיקבע ההערכה האמיתית, שם יוודע אם יש כיסוי ל"נודע בשערים בעלה".
כשנזכרתי בכך, ויישמתי את הדברים ביחס אלי, מה מאוד נעצבתי, כי מי כמוני יודע שאולי שם יתגלה הכל, יתברר כי האדרת תפורה ומחוייטת הרבה למעלה ממידותי…
נעצבתי כל כך עד כי קשה היה לי להתגבר, ודמעה אמנם לחלחה את עיני…"
כך דיבר הצדיק…
לנו ברור כי כשבא צדיק נשגב זה, קיבלוהו זקני ארץ במאור פנים ובשמחה, והזמינוהו לכבדם בנוכחותו, אז אמנם נודע כי ההערכה לא הדביקה את האמת של עלמא דקשוט.
אבל הצדיק, כך חשב, כך חשש, כך חי וכך חינך!