וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת (במדבר ג,מז)
משל נפלא המשיל המגיד מדובנא זי"ע בדרכי האמונה והביטחון, מעשה בקבוצת אנשים עיוורים שהיו מהלכים יחדיו ברחובה של עיר, היה שם 'לץ' גדול שפנה אל העיוור הראשון שעמד בשורה ואמר לו בקול גדול (שישמעו כל בני לוויתו), הא לך מאה דינרים, ותן לכל אחד מחבריך ההולכים עמך כמה דינרים, ולא הניח ה'לץ' בידו אפילו דינר אחד, והנה כל העיוורים אשר אינם רואים מאומה ורק באוזניהם שמעו איך שהלץ אומר כן ל'מנהיגם' תבעו מאתו את הממון המגיע להם, אך הלה הכחיש ואמר שלא הניח אותו אדם בידו אפילו דינר אחד, פנו נא אל השני ההולך לאחורי – אולי הוא קיבל את האוצר הגדול בידו, אך גם הלה טען לאמר שלא הגיע לידיו שום ממון כלל וכלל, לא האמינו להם כל בני הקבוצה, והחלו מריבים באלו השניים – החזירו מהר את ה'גזילה' אשר בידכם, והללו בשלהם – לא בא מאומה לידינו, וכך נעשית שם מהומה ומריבה גדולה.
והנמשל, כל באי עולם עיוורים הם בעיני שכלם, וחושבים ומדמים בנפשם שפלוני ופלוני ממון יש להם, ותצא נפשם מרוב קנאת איש מרעהו, ולא עוד אלא שעומד ומחשב עד כמה עושרו של רעהו נלקח ממנו ועל חשבון שלו – בהשיגו את גבולו וכיו"ב. ובאמת – לא דובים ולא יער, אף לזה אין מאומה בידו וגם להלה אין ממון, ואף אם יש לו, יש לו כמה וכמה דאגות וטרדות, אלא שנראה לך כך מחמת… וכו'. וכי אילו היו יודעים היו חוסכים מעצמם כל קנאה ויגון.
משל ממציאות הדברים בביצה (בלאטע) טובענית, שמדרך הטבע הבוץ רך עד מאוד, וכל אשר יפול לתוכה ישקע ויטבע בה ל"ע. מה יעשה האדם המוצא עצמו עומד בתוככי בוץ כזה – לא יניע אבר ולא יזוז ממקומו אלא יעמוד על עמדו מבלי לעשות מאומה, ואז עדיין יהיה ביד העומדים מבחוץ לבוץ להצילו, אבל אם ינסה בידיו וברגליו 'להציל' עצמו, יפול ויטבע בבוץ יותר ויותר. כיו"ב לענין העסק בענין הפרנסה – בוץ גדול וקשה הוא, ורק אם יעמוד על עמדו מבלי לעשות פעולות מיותרות יהא שייך להצילו… אבל אם יעשה פעולות מיותרות הריהו בחזקת סכנה ל"ע…
מעין זאת אמרו לבאר כי מחוקי הטבע – הנכנס לתוככי 'ים הגדול', אם יפעל בידיו וברגליו (כשאינו יודע את מלאכת השחיה ולא למד לשוט במים) מיד ישקע כל גופו בעמקי הים. משא"כ כשיפול ה'מת' למים יצוף ויעלה מעל פני המים. והיינו, שדוקא תנועות ידיו ורגליו של האדם הנלחם עם גלי הים גורמים לו לשקוע יותר ויותר. על כן, המת המוטל במים כאבן שאין לה הופכין ואינו עושה תנועות משונות בידיו וברגליו, אינו שוקע אלא צף ועולה.
והנמשל מובן, המשתדל לפרנסתו רק כפי הצורך כאותו 'מת' שאינו יכול להניע אבר אחד מעצמו, הרי זה יצוף ממעל המים (מי העולם), אבל אם יתעקש לעשות פעולות שונות יותר מכדי צרכו מסוכן הוא ליפול למצולות ים.
סיפר לי יהודי מתושבי העיר לונדון, שהוצרך פעם ליסע לארה"ב, להוותו נתקף שם בלבו, והוכרח לשהות שם בבית החולים למשך עשרה ימים, ומכיוון שאינו מתושבי ארה"ב ואינו משלם שם על ביטוח (אינשורנ'ס) רפואה ע"כ דרשו מעמו בסוף אלו הימים לשלם סכום עצום של שלושים אלף דולר. 'הוצאה' זו העיקה על ליבו של יהודי זה – מדוע אירע לי כזאת בדיוק בהיותי על אדמת ארה"ב כשאין לי ביטוח… עד שאחד הרבנים 'האיר' את עיניו, באמרו הנה ב'ראש השנה' העבר – בו ביום שכל באי עולם יעברו לפניו כבני מרון, וקצב לכל איש מזונותיו מר"ה ועד ר"ה, באותו יום נגזר עליך 'להוציא' סך שלושים אלפי דולר להוצאות רפואה, והנה בלונדון עיר מגוריך היה עליך לעבור כמה וכמה מדורי גיהנום 'רפואיים'… עד שהיית מגיע לסך ל' אלפים, ואילו בארה"ב 'גמרת' עם כל הוצאה זאת תוך עשרה ימים… ותינצל נפשך.
(באר הפרשה אמור)