בפרשת השבוע אנו קוראים על השתדלותו של אברהם אבינו ע"ה ללמד זכות על העיר סדום ולמנוע את הפיכתה, אפילו למען עשרה צדיקים שבקרבה. "ועמך כולם צדיקים"… בספרים הקדושים לומדים מפרשה זו לדורות, עד כמה צריך להשתדל ללמד זכות ולא להתייאש מאף יהודי, בגלל 'הצדיק' שבקרבו. הניצוץ האלוקי שבנשמתו.
היה זה בשנת תשע"א. יום אחד ביקש לפתע האדמו"ר בעל 'באר יעקב' מנדבורנה זצ"ל לזמן לחדרו את כל ראשי החבורות ואת כל העוסקים בחינוך במוסדותיו הקדושים. בשעה היעודה הגיעו כולם, והרבי פתח סיפר להם כי יום קודם לכן היה בחדרו אברך חסידי יקר מאוד שבניו לומדים ומתחנכים במוסדות ויז'ניץ, ובא לבקש הסכמה על ספר חשוב שהוא מוציא לאור. בתוך הדברים סיפר אותו אברך לרבי, כי הוא בכלל בעל תשובה, ובשנות הנערות לא ישב בהיכלה של תורה ולא ידע מהי שמירת תורה ומצוות, והמשיך לספר כיצד התקרב לאבינו שבשמים עד שזוכה עתה להוציא לאור את ראשית פרי ביכוריו, ספר חשוב מאוד בעומק ובפלפול.
הכל החל בשמחת תורה לפני עשרות שנים. הם גרו ברמת גן הסמוכה לב"ב, וביום שמחת תורה אמו לקחה אתו לראות את ההקפות בבני ברק. וכך צעדו והלכו עד שהגיעו לבית המדרש של חסידי ויזניץ ועמדו בפתח לראות את ההקפות.
בבית המדרש של חסידי ויזניץ נוהגים באחת ההקפות שהילדים הקטנים רוקדים על כתפי ההורים במעגל גדול. והנה לפתע בא אברך חסידי לפתח ביהמ"ד, נטל את אותו נער, שהיה לבוש כמובן כחילוני, הניח כיפה לראשו והרכיבו על כתפו ורקד עמו במעגל הילדים.
"מאז אותו שמחת תורה" – המשיך האברך וסיפר לרבי – "ידעתי שמקומי בין שומרי תורה ומצוות". ומאותו זמן החל לבו לבעור לחזור בתשובה עד שכיום בניו ובנותיו מתחנכים בדרך התורה.
ובזאת פנה הרבי זצ"ל לכל העוסקים בעבודת הקודש ואמר להם: "ראו מה גודל התוצאה של פעולה קטנה כל כך, עד שדורות שלמים נזקפים לאברך הנ"ל, שאפילו לא מודע לתוצאות של הריקוד עם אותו ילד, שנהפך מאז לשומר תורה ומצוות. אף פעם אסור לזלזל בפעולה קטנה של קירוב ושל מילה טובה".
(ע"פ 'המבשר תורני' פרשת תרומה תשע"ב)