הרב בנימין גולד
"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית מ"ז, כ"ח)
הארה נפלאה מאיר כאן הגאון ר' זלמן סורוצקין זצוק"ל בספרו 'אזנים לתורה': מדוע נקראת פרשה זו שמדברת על מות יעקב בשם פרשת 'ויחי'? – היה צריך להיות כתוב: 'וימת יעקב בן מאה ארבעים ושבע שנים', וכן פרשת 'חיי שרה' מדברת על מות שרה אמנו, והיה מן הראוי לכתוב 'ותמת שרה בת וכו', מדוע הפרשות האלו שמדברות על המיתה, נקראות על החיים 'ויחי' 'חיי שרה'?!
ובאר, שזה להורות לנו כי מה שנקרא אצלנו 'מוות' – לפי השקפת התורה הוא 'חיים'! כי החיים הנצחיים בעולם הבא, הם החיים האמתיים, וכל חיותנו כאן בעולם הזה אינו אלא כפרוזדור לחיי העולם הבא שהוא הנצח האמתי. ואולי אפשר לבאר, שזה בא ללמדנו כי חיי האדם עלי אדמות נמדדים לפי תכלית חייו מה עשה בעולמו, האם ניצל את רגעיו וחייו לרצון ה' יתברך? רק כשאדם עוזב את עולמו, אז אפשר לדעת האם חייו היו חיים!
וכמו שאומר שלמה המלך עליו השלום: "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו", וכי יום המוות שזה יום של צער ותוגה, הוא טוב מיום היוולדו של האדם, שהוא יום של שמחה וצהלה?! – אלא כשאדם בא לעולמו הוא אינו יודע כיצד יעבור את חיי חיותו כאן בעולם הניסיונות, האם ינצל את ימיו לעבודת ה', האם יעמוד במלחמות היצר? לעומת זאת ביום פטירתו של האדם הוא מגיע עם שנותיו בידיו, הוא יודע מה עשה וכיצד היו נראים חייו.
"ויחי יעקב" – רק כשמגיע האדם לזמן פטירתו מן העולם, אז שייך לראות אם חייו היו חיים אמתיים חיי נצח או חיי הבל.
● ● ●
רבות סופר ועוד יסופר על מסכת חייו הקדושים,של רבן של ישראל, מרן הרב שטיינמן זצוק"ל. הספוגים בהליכות קדושות כמלאך ה' צבקות. עליו ייאמר: "ויחי אהרון לייב מאה וארבע שנים"… מרן זצוק"ל הגיע לזמן פטירתו מן העולם כשבידיו מאה וארבע שנים של חיים אמתיים של תורה, קדושה והתעלות אין סופיים. עכשיו, כשהגיע זמנו להיפרד מן העולם, ראו כל יושבי תבל עד כמה ניצל הוא כל רגע ורגע בחייו לעבדות ה', עד כמה חי הוא בהסתגפות נוראה מחיי העולם הזה, כאשר עשרות שנים ישב על כסא ללא משענת ולמד ולימד, כאשר תפריט סעודתו הדלה במשך עשרות שנים הדהימה את כל שומעי הדבר. כאשר עדותו שמאז שעמד על דעתו לא בירך 'בורא מיני מזונות'. כל אלו, שהם מקצת דמקצת מעוצם קדושתו והקדשתו את חיי העולם הזה, מעידים על מאה וארבע שנות חייו, כי היו חיים אמתיים, כולם קודש לה'!
מעשה נורא ששמעתי מכלי ראשון, מדודי הגאון רבי פנחס בירנצוויג שליט"א, מראה לנו על עוצם קדושתו וקידוש חיי החומר על הגשם באופן מוחלט:
דודי בעת לומדו בבחרותו בישיבת כפר סבא, שם כיהן מרן זצוק"ל כראש ישיבה לפני עשרות שנים, סיפר כי השכנים שגרו בשכנות לישיבה, התנכלו לבני הישיבה, והיו שולחים את כלביהם האימתניים לעבר שערי הישיבה כדי למנוע מבני הישיבה לצאת מהישיבה ולהפחידם.
ערב אחד דודי שליט"א היה חייב לצאת מהישיבה כדי לנסוע לענין אישי, וכאשר התקרב לשערי הישיבה התקרבו אליה הכלבים עזי הנפש, כששיניהם פעורות ונביחותיהם מאיימות. כמובן שהוא נרתע לאחוריו, ולא ידע את נפשו, אלא שאז התקרב לשערי הישיבה ראש הישיבה, מרן זצוק"ל, כשבכוונתו לצאת מהישיבה לביתו. דודי עמד מהצד כשהוא נרעש ונפחד מהמחשבה של הכלבים הממתינים לטורפם מחוץ לישיבה, והנה קרה דבר פלא עצום…
מרן זצוק"ל פתח את שער הישיבה, וכשדמותו רבת ההוד נראתה בשער הישיבה, כל הכלבים זזו מיד לעבר צדי הרחוב, התיישבו בשקט מוחלט, וביניהם עובר מרן זצוק"ל ואחריו דודי שליט"א, ולא יחרץ כלב לשונו…
מעשה נורא זה, מלמד אותנו מהם חיים אמתיים, כדברי הגמרא בשבת: "אין חיה שולטת על האדם אלא א"כ נראה לה כבהמה, שנאמר: 'נמשל כבהמות נדמו'". אם אדם נמשל על ידי יצריו והוא כבהמה בחייו האישיים, הרי נראה הוא לחיות כבהמה ושולטות הן עליו, אבל האדם ששולט על יצריו באופן מוחלט, הוא מתעלה לדרגה של צלם אלוקים, הרי החיות לא שולטות עליו.
אלו היו שני חיי מרן זצוק"ל, כולם חיים שלמים לעבודת ה' יתברך. בפטירתו ראו כולם כי כל מסכת חייו היו חטיבה אחת מרוממת ביותר של חיים אמתיים.