היתה תקופה שהישיבה נזקקה לטובה מיהודי מסויים, טובה שלא הצריכה עבורו מאמץ רב, אותו יהודי לא הסכים לעשותה. כעבור תקופה בא אותו יהודי לבקש בקשה, שבעצם בקשתה היה מונח בזיון עבור הישיבה. חברי ההנהלה רצו להעיר לאותו יהודי, שלא רק שאינו עושה מה שנתבקש ממנו, הוא עוד מבקש בקשות מבזות. אולם רבינו אמר להם, הניחו לי, אני אדבר איתו. הוא קיבלו במאור פנים, כיבד אותו לשתות..

"נֶגַע צָרַעַת, כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם" (י"ג, ט')

"אמר רב חגי אין הנגעים באים אלא על לשון הרע" (דברים רבה ו, ט-י)

רבינו הגיע למדרגה גבוהה בבין אדם לחברו. מבטו על זולתו היה בעין כה טובה, עד שנראה היה שהנטיה הטבעית של בני אדם להכשל בחטא לשון הרע, לא היתה קיימת אצלו כלל, גם כשהיה צריך לומר ביקורת על פעולה כל שהיא, היה מגנה את התופעה ולא את האדם. לפעמים היתה יכולה להיות לו תביעה או טרוניה על דבר שפלוני עשה, אבל באופן מופלא נכחו כולם לראות, איך שהביקורת היתה על הפעולה ולא על האדם עצמו. בני המשפחה הבחינו שכמה פעמים כאשר אנשים השמיעו באזניו דברי גנות על מאן דהו, וכנראה היה סבור שתוכחתו לא תועיל, שתק כדרכו. אולם אחר כך נראה היה בחוש שהדבר לא נכנס כלל לאזניו, שכן גם לאחר מכן המשיך לכבד את אותו אדם כרגיל, ואף שלא בפניו לשבח ולפאר אותו (אין זה סותר את העובדה, שכאשר שמע דבר גנות לתועלת, על פי כללי ההלכה, היה לפעמים חושש בגדר למיחש, אך בלי קשר לאדם עצמו).

פעם הוזמן לכנס חיזוק בענייני איסור לשון הרע, כשהגיע תורו לדבר, היה חלש מאד ולא יכול היה לומר יותר משלוש מילים בהטעמה: "ואהבת לרעך כמוך". יותר לא יכול היה לומר, כל יודעיו ומכיריו ידעו שזה הדגל שהניף מאז ומעולם, וממילא איך שייך בכלל לדבר על הזולת.

אומר מקורבו ויד ימינו הג"ר מנחם זרצקי: "עשרים וארבע שנים שהיתי יום יום במחיצתו הקרובה, ומעולם, אבל מעולם, לא שמעתי ממנו מילה רעה על מישהו. רק לפי הנהגתו ניתן היה לשער, לנסות להבין, באיזה ענינים הוא מתלהב יותר או פחות, אך מעולם לא דיבר מילה של גנות וביקורת הן על אנשים ומוסדות הן בעניניה הפנימיים של הישיבה, והן בעניני כלל ישראל. סערות ציבוריות בעולם התורה והישיבות עלו וירדו, לפעמים באו אנשים והשמיעו דיבורים שונים והוא שומע ולא מגיב ולו במילה אחת, בפרט כאשר הנושא היה כרוך במחלוקת או בפגיעה בכבודו של אחד מגדולי ישראל, ברח מהענין כמטחווי קשת. היו סוגיות בוערות שאף אדם עלי אדמות לא ידע את דעתו בענין.

בתקופת הבחינות לישיבה, היה רבינו יושב עם אנשי צוות הישיבה בזמן שבחנו את הנבחנים והיה מתרשם מכל בחור האם הוא מתאים לישיבה. לפניו היה מונח פתק בו היה מציין לעצמו את התרשמותו מהבחור בצדדים שונים באישיותו, את רשמיו היה מביע בצורה שאף אחד מבלעדיו לא יוכל להבין, זאת כדי שאם התרשם דבר לא חיובי, לא יבין זאת אף אחד מבלעדיו.

כולו אומר כבוד

התנא באבות אומר (פ"א, מט"ו): "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" ואילו לאחר מכן נאמר (פ"ג, ט"ז): "הוי מקבל את כל האדם בשמחה". לכאורה נראה הדבר כפילות ומבארים שלהאיר פנים לכל אדם ואדם ולקבלו בסבר פנים יפות היא דרגה גבוהה, אך דרגה גבוהה מזו היא לקבל את פניו לא רק בפנים שמחות, אלא בשמחה אמיתית.

בהיכלו של רבינו כולו אומר כבוד, כבודו של כל יצור תפס מקום נכבד אצל רבינו, כל אחד הרגיש במחיצתו מכובד. אנשים מכל הסוגים ומכל הגילאים, שבאו למחיצתו הרגישו שהוא אוהב אותם ורוצה בטובתם. הכבוד שהעניק, לא היה רק בגדר "סבר פנים יפות", ההרגשה היתה שבאמת ובתמים הוא רואה רק טוב על זולתו. בכל אחד שהכיר היה מחפש ומוצא את הנקודות הטובות והחיוביות שלו. גם באדם שקשה לאדם מן היישוב למצוא בו מעלה, היה מפליא למצוא את שבחו ולהעריכו, ולא התעצל מלשבח כל אחד במעלותיו. בפרט על בני הישיבה היה רואה שלל מעלות: זה מוצלח בעיון וזה בבקיאות, זה מוצלח בתוספות וזה בעל ידיעות, זה בשיעוריו וזה בהסברתו וכד'. כשנשאל לפעמים על אחד מתלמידי הישיבה, היה מופלא לראות שבעינו הטובה הוא החל הולך ומונה שבחיו אחת לאחת בהתלהבות.

היכי דמי הכרת הטוב?

כל טובה קטנה שמישהו היטיב לו, גם אם היה המיטיב בנו, נכדו או מישהו שמחוייב לו, הקפיד להודות לו. אם לא ראה אותו התקשר או זכר לומר לו כשפגשו. במקרים מסויימים אף טרח בגופו לבוא ולומר לו תודה. פעם נסע במיוחד לבני ברק, כדי להודות למישהו על טובה שעשה לו. רבי יוסף שווינגר היה דואג לו לאישור כניסה לחניה סמוך לכותל המערבי, בימי חול המועד. דבר זה היה חשוב מאד לרבינו מחמת מצבו הרפואי. בלעדי אותו אישור, היה נמנע ממנו לעלות לרגל לשריד בית מקדשנו. בכל פעם זכר רבינו מיד כשחזר להתקשר ולהודות לו על כך.

בחור שוויצרי הגיע פעם לישיבה, שאלו רבינו לשמו, וכאשר אמר את שמו, קיבלו רבינו במאור פנים ונהג בו בכבוד מיוחד, כאילו היה יחסן מיוחד. מדוע רבינו כה כבדו? התברר שבאחת הפעמים שרבינו היה בשוויץ למען הישיבה, היה הנהג, שרגיל להסיעו, עסוק באותו יום, וביקש מאביו של אותו בחור שימלא את מקומו, כטובה לאותו נהג. דבר זה גרם לרבינו לנהוג בבנו כבוד מיוחד ולבקש ממנו שלא ישכח למסור לאביו יישר כח גדול.

היה מכיר בטובתם של שומעי השיעורים והחבורות. לא אחת הודה לבני החבורות שבאים לשמוע, ואמר להם: "הרי בזכותכם יש לי 'מחייב' לחדש ולהכין". נכנס בחור להזמינו לשמחת נישואיו, אומר לו רבינו: "בעז"ה אבוא, אני הרי מחוייב לבוא, אתה הרי מגיע לשמוע את החבורה". לא די בכך שרבינו מסר את נפשו למסירת החבורות, הוא הרגיש שהוא מחוייב הכרת טובה לכל אחד מהבחורים שבאים לשמוע אותו. כך ארע גם כשאחד מבני הישיבה נכנס להזמינו לאירוסיו, היתה זו מצידו הזמנה של כבוד, שכן האירוסין התקיימו מחוץ לעיר במוצאי שבת קייצית, לתדהמתו הרבה הופיע רבינו מאוחר מאד בלילה, ואמר לו הרי אני מחוייב הכרת טובה, אתה הרי בא לחבורות.

היה יהודי שלא היה קשור עם רבינו במיוחד, אולם היה שייך למוסד שנסגר, שמאותו מוסד קיבל רבינו טובות. אותו יהודי קיבל הזמנה מבית רבינו לנישואי אחד מבניו, והתפלא, הרי אין לו קשר אישי עם רבינו, וחשב שאולי מדרך כבוד נשלחה לו ההזמנה, או ששמו עדיין לא נשמט מהרשימות. לימים פגשו רבינו ושאלו בחום, אם קיבל, כי הבחין שלא בא. התברר שזכר טובה קטנה שקיבל בעבר מהמוסד דרכו, דבר שמאות אנשים קיבלו ואף אחד לא זכר אחרי שפגה השפעתו של אותו מוסד. כך מספר גם הרב רפאל וולף, שהיה מנאמני ביתו של הגאון הרב שך זצ"ל שבשעתו קיבל הזמנה לשמחת נישואי בת רבינו, שנים לאחר פטירת מרן זצ"ל, והיה בטוח שההזמנה נשלחה מדרך כבוד. לאחר זמן כשפגש את רבינו, שאלו רבינו מדוע לא בא.

להכיר טובה באופן הראוי

אחד מתומכי הישיבה הגיע לראות את הריקודים בשמחת תורה בהיכל הישיבה הק'. כשראה את רבינו התנצל ואמר שרצה להכנס בחול המועד לבקר את רבינו, אך לא איסתייעא מילתא. רבינו ביקשו להכנס אליו לאחר ההקפות לחדרו. הלה לא הבין מה רוצה ממנו רבינו בעיצומו של יום טוב? כשנכנס לאחר ההקפות, התעניין רבינו בשלומו ובשלום בני ביתו ועניניו. שאלו הלה מה רצה רבינו? תשובת רבינו היתה, הרי אנחנו מכירים לכם טובה, רציתי לשמוע מכל הסובב אתכם לטובה, ואין זה ראוי לעשות זאת במקום המוני. לכן ביקשתי שתכנסו.

אחד מידידי הישיבה חיתן את אחד מצאצאיו, הוא רצה לקבל את ברכתו של רבינו, ומאידך לא רצה להטריחו לאולם החתונה. לכן הגיע בעצמו לפני החתונה לבית רבינו. לאחר שהלה עזב, ראה החברותא של רבינו שהוא מתארגן לצאת, התברר שהוא מתכונן לצאת לחופת אותו ידיד. כשנשאל, הלא אותו ידיד לא רצה להטריחו, ובא במיוחד לקבל את ברכתו? השיב: "אבל אני מחוייב בהכרת הטוב".

"אני אסע"

נכנס למעונו הגאון רבי יצחק אזרחי, מראשי הישיבה והתייעץ עם רבינו כיצד לנהוג עם כךשהתחייב לאחד מתלמידיו הקרובים לבוא לסדר קידושין בשמחת נישואיו שתתקיים בעיר בני ברק, אלא שלאחר כמה ימים הגיע יהודי נוסף וביקש שיסדר קידושין במשפחתו. אמר הג"ר יצחק שהיות וכבר התחייב לתלמידו שיסדר לו קידושין, אינו יכול להפר את דיברתו. ענה היהודי שמדובר בענין של שלום בית, ואם הוא לא יאות לסדר את הקידושין לבנו, תהיינה בעיות! שאל הג"ר יצחק את רבינו מה להעדיף, האם להפר את ההתחייבות לבחור ולגרום לו עגמת נפש או למנוע בעיות בשלום בית. הגיב רבינו ואמר: "אני אסע לסדר קידושין בבני ברק". היה זה בשנים שרבינו כבר לא היה נוסע לבני ברק מחמת חולשתו, אולם כדי למנוע עגמת נפש לבחור ובעיקר כדי לחזק שלום בית, הסכים לצאת מגדרו.

רבינו עצמו היה סמל ודוגמא של שמירת השלום והתרחקות ממחלוקת כמטחווי אש. כמה פעמים ארע שהתנהגו עם הישיבה בצורה לא הוגנת (ספקים, בעלי מלאכה וכד') אך רבינו לא הסכים בשום אופן שילכו לדין תורה, למרות שברור היה שהיו יוצאים זכאים בדין, העדיף לוותר ולא להכנס למחלוקת. כל מה שהריח ריח של מחלוקת ברח ממנו בכל כוחו, ולא הסכים לדבר עליו ולו מילה אחת. אומר מקורבו ויד ימינו הג"ר מנחם זרצקי: "אף פעם לא ראו אצלו עצלות ולא נשמעו מפיו המילים: "אין לי כח", אולם כשהיה מתבקש לעשות פעולה שקשורה ולו בקשר עקיף למחלוקת או לפגיעה במאן דהו, כל שכן באחד מגדולי ישראל, אז היה אומר שאין לו כח. לא היה מסביר מדוע אינו יכול לבוא או לפעול, רק היה בורח מהענין והיו אלו הפעמים הבודדות בהם התבטא שאין לו כח".

כח השתיקה

"רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין – ישפה בנימין "יש פה יודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד. שאול – ואת דבר המלוכה לא הגיד לו. אסתר, "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה". (בראשית רבה עא.ה) גילו לנו חז"ל שבזכות התפיסה ב"פלך שתיקה" תפיסה הנובעת ממידת הענווה והצניעות, זכתה רחל להנחיל מלכות לבני בניה.

רבינו תפס בפלך השתיקה באופן מעורר השתאות. לא ניתן היה לשמוע ממנו את דעתו בנושאים השנויים במחלוקת, כי ברח מהם כמטחווי קשת ולא הסכים להדרש אליהם, גם כשבער לו לומר דבר מה, שמר את הדבר בליבו ולא הוציאו.

סיפור מופלא סיפר אחד מבני הישיבה. פעם הוא סיפר לרבינו שהיה לו חלק בסיוע ליהודי מסויים מארה"ב, שעשה פרויקט על ההיסטוריה של ישיבת מיר מהעבר ועד ההווה. רבינו התעניין, חייך את חיוכו הטוב, שהשאיר טעם טוב בלב האברך והוא יצא ממנו בתחושה נפלאה. כעבור כמה שבועות התברר לו שרבינו לא עודכן מראש על פרוייקט זה ודעתו לא היתה נוחה ממנו. התברר שכאשר ביקר האברך אצל רבינו הכיר היטב את הנושא, במקום לומר לאברך: "אמור לשולחיך שפעם הבאה שיבקשו רשות", או עכ"פ להזכיר זאת, העדיף לשתוק, לעשות עצמו כאילו אינו מכיר את הענין ובלבד שלא לגרום לאותו אברך אי נעימות, על שסייע לענין שהישיבה לא מרוצה ממנו.

היה לו כח מופלא של שליטה עצמית במקום שבדרך הטבע מתבקשת תגובה. רבני הישיבה ומשגיחיה סיפרו שמידי יום ביומו ראו זאת. פעמים שדיווחו לו על מאן דהו שמתנהג בדרך לא ראויה או בניגוד לכללי הישיבה, או עניינים שונים שנצרכו לטיפולו וכאשר שתק ידעו היטב שזה לא אומר שהענין תם. כשצריך, יכול היה להגיב לאחר כמה ימים או שבועות, ובינתיים לשתוק, ולא לדבר מילה. סיפר אחד החברותות של רבינו, רבי ישראל אריה ברנד: "יום אחד נכנס אחד מהנושאים בעול הישיבה ונאלץ לספר לרבינו על פעולה שפעל מאן דהו, ענין שגבל בחוצפה אישית כלפי רבינו. תגובת רבינו הסתכמה בחיוך רחב. כששאל הלה שוב מה צריכה להיות תגובת הישיבה, חייך רבינו שוב את חיוכו הרחב, ולא הוציא הגה מפיו.

סיפור מופלא סיפר אחד מראשי מוסדות הישיבה בארץ, היתה תקופה שהישיבה נזקקה לטובה מיהודי מסויים, טובה שלא הצריכה עבורו מאמץ רב, שעבור אותו מוסד היתה זו טובה שנצרכו לה מאד. אותו יהודי לא הסכים לעשותה. כעבור תקופה בא אותו יהודי לבקש בקשה, לא בקשה אישית אלא ציבורית, שבעצם בקשתה היה מונח בזיון עבור הישיבה. חברי ההנהלה רצו להעיר לאותו יהודי, שלא רק שאינו עושה מה שנתבקש ממנו, הוא עוד מבקש בקשות מבזות. אולם רבינו אמר להם, הניחו לי, אני אדבר איתו. הוא קיבלו במאור פנים, כיבד אותו לשתות, ולגופה של בקשה ענה בעדינות שלא ניתן להענות לה.

שתיקתו, ומילותיו המדודות הביאו לו רווח עצום נוסף. בזכות שתיקתו הצליח לענות להמונים מבני הישיבה ומחוצה לה שפקדו את ביתו לשאלות, עצות וברכות. היו ימים שמאות פקדו את הבית ורבינו היה שומע כל אחד ועונה בקצרה, עד ששעה הספיקה לכשישים אנשים. התשובה היתה במילים קצרות. לכן הספיק הרבה. לכן גם הספיק ללמוד כל כך הרבה, כי מעולם לא האריך בשיחה.

(מתוך הספר 'בכל נפשך')