היתה לו לרבינו קופסא קטנה, שכיסתה את הריבוע של התפילין של ראש, היה זה משום שחס על כבודן של התפילין, שכאשר היה יוצא איתן בימי קיץ ושרב, חשש שמרוב חום וזיעה הן יישחקו. ארע פעם שהגיע לברית אצל אנשים פשוטי עם, קם אחד ואמר לו: "למה הרב ממציא דברים חדשים? וכי שמענו מעולם שיש כיסוי לשל ראש?", רבינו שתק

"וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹקֵיהֶם" (ויקרא כ"א, ו')

הזהירות מאיסור חילול השם

זהירות מיוחדת נזהר מחטא 'חילול השם'. הוא הקפיד תמיד שלא יצא ממעשהו ומהנהגתו ולו שמץ של חילול השם. עד כמה היה ירא מלהכשל בחטא זה, ראו כאשר הזכיר בשיחות את דברי הגמ' (יומא פו): "היכי דמי חילול השם… רבי יוחנן אמר כגון אנא דמסיגנא ארבע אמות בלא הרהור תורה ובלא תפילין", וכשהזכיר זאת פרץ בבכי. ראו עד כמה חשש מחטא זה, ואפילו בדברים שאמור היה לחשוב שבזה הוא מיוחד מבני דורו, ואולי דווקא בדברים אלו, כי חילול השם הוא כגון "אנא".

ואכן היה זהיר בכל אורחותיו ופעולותיו, שיצא מהן כבוד שמים וחלילה לא להיפך. מלבד עצם ההנהגה, ראו זאת אפילו בדברים שנראים קטנים. למשל, כאשר דיבר בציבור או כתב מכתב, היה מברר איך אומרים בדיוק בלשון הקודש מילה זו ואיך כותבים אותה, באומרו שאם לא אומרים אותה כראוי יש בכך משום חילול השם, שבני תורה מדברים או כותבים בצורה עילגת, והיה מעיר לתלמידים שהיו מדברים או כותבים בשפה עילגת או בכתב לא קריא, שכן יש בכך משום חסרון בהדרה של תורה.

בשעתו היתה לו לרבינו קופסא קטנה, שכיסתה את הריבוע של התפילין של ראש. היה זה משום שחס על כבודן של התפילין, שכאשר היה יוצא איתן בימי קיץ ושרב, חשש שמרוב חום וזיעה הן יישחקו, ולכן הכינו לו קופסא כזו, בה כיסה את התפילין, כאשר יצא בימי חום ושרב.

ארע פעם שהגיע לברית אצל אנשים פשוטי עם, קם אחד ואמר לו: "למה הרב ממציא דברים חדשים? וכי שמענו מעולם שיש כיסוי לשל ראש?". רבינו שתק, הוא לא רצה להסביר לו שהוא חובש תפילין כל היום, וכי הוא יוצא עם זה לשמש, אך מאותו יום ואילך, כאשר הגיע לשמחות של אנשים שאינם בני תורה, היה זוכר להורידן, שלא יהיה אצלם מילתא דתמיהה וחשש חילול השם…

"היכי דמי חילול השם?"

נזהר תמיד שבגדיו יהיו נקיים ומכובדים. ראו איך הוא מביט לפני שיוצא מביתו ומהישיבה, האם בגדיו נקיים ומסודרים, האם נעליו מצוחצחות ולא מלוכלכות. כשהישיבה היתה בדיסקין, היה הולך מביתו בשכונת מטרסדורף ואליו ברגל. חלק מהדרכים עדיין לא היו סלולות, וכשעברה לידם משאית היא יצרה ענן של אבק מהחול. כששמע שמשאית מתקרבת עמד זמן מה בצד עד שהחול ישקע, כדי שלא להתלכלך מהאבק.

ניתן היה לחשוב שהיה בעל אופי כזה של סדר ונקיון, אך תמיד כשהיה בודק שבגדיו מסודרים ואין בהם שמץ של לכלוך, היה מזכיר שלא יהיה חילול השם. בפרט כאשר הלך להופיע בפני ציבור שאינם בני תורה נזהר בזה יותר, למשל כשהיה מאושפז בבית החולים, היה שואל מפעם לפעם האם בגדיו נקיים ומכובדים וכד', שלא יהיה חלילה חילול השם.

כשם שתבע זאת מעצמו, הרבה לתבוע זאת מבני הישיבה להזהר מחילול השם. הוא השריש בבני הישיבה את הזהירות מחילול השם שאינו רק כלפי אנשי הרחוב, אלא גם בתוך בית המדרש. למשל כאשר היה מדבר על מעלת התפילה בישיבה, היה מדגיש שתפילה מחוץ לישיבה היא בגדר חילול השם, שבחור בישיבה מתרשל בעבודתו, והולך להתפלל מחוץ לכתלי ביהמ"ד, הוא גורם חילול השם שחבריו יראהו בכך ויתקררו בעבודתם. היה מקפיד שהופעתו של בן הישיבה תהיה בסדר ונקיות, וכשראה בחור שחולצתו אינה מסודרת היטב, העיר לו לסדרה. הוא השריש שחדרי הפנימיה צריכים להיות תמיד נקיים ומסודרים, שלא יהיה חילול השם ליושביהם שכך נראה חדר של בן ישיבה.

היה מקפיד שבית המדרש יהיה נקי ומסודר, כך גם הכניסה לבנין הישיבה וכל הבנין. פעמים רבות כשהיה חולף בחדר מדרגות וראה לכלוכים, התכופף כל כולו והרימם. היה זה פלא פלאות. כולם ראו וידעו עד כמה הוא שקוע בלימוד, ובכל זאת שת לבו לדברים אלו, שלא יצא מישיבתו חילול השם. הוא הקפיד שבית המדרש ורהיטיו יהיו שלימים ונקיים. כשהיה עובר ליד סטנדר, היה נותן לבו שלא יהיה שבור ומתנדנד. כשראה שיש איזה פגם, הקרש שבור או שיוצא ממנו בורג, חלון שבור בביהמ"ד או איזה קילוף בקיר, היה מבקש לסדר זאת, והיה זוכר לעקוב ולבדוק שבית המדרש בתכלית השלימות.

בטחון חושי – "וחסיד בכל מעשיו"

במהלך כל התרמת הכספים למוסדות הישיבה והכולל, ראו עין בעין באיזה בטחון ורוגע הוא ניגש לדברים. ומרגלא בפומיה: נאמר בפסוק (תהילים קל"ו) "כי לעולם חסדו", כל מידותיו ית' עמם הוא מנהיג את עולמו משתנים לפי המצבים, לעתים הוא משתמש במדת "קל קנא ונוקם" וכד'. המדה היחידה שהוא נוהג בה בלי הפסק, הוא מדת חסדו ית', שחופפת על האדם תמיד. גם בזמן הסתר פנים. ולפעמים אמר 'טוב' של עולם הזה הוא יחסי, פעמים רבות שהוא מזיק, כמו 'יש עושר שמור לבעליו לרעתו', אך טוב הקב"ה הוא תמיד טוב!

גם כשארעו דברים בלתי צפויים, כמו נדיבים שנתנו סכום גדול ולפתע הפסיקו, או הבטיחו ולא קיימו, ראו בחוש את בטחונו הצרוף, ופעם אמר: "נאמר 'אל תבטחו בנדיבים' ולא נאמר 'בנודבים', היינו מדובר על כאלו שהם כבר נדיבים בפועל, ובכל זאת מזהיר אותנו דוד המלך 'אל תבטחו בנדבתם', רק בהשי"ת שהוא הזן והמכלכל".

פעם הגיע לבית גביר עצום, וביקש ממנו שיעזור לישיבה. אותו גביר כתב סכום נאה, והניחו לפני רבינו, אך רבינו, שידע שלפי אפשרויותיו הוא יכול ואף רגיל לתת הרבה יותר, ביקש כדרכו להכפיל את הסכום פי עשר. אותו נדיב הסכים, אבל התנה זאת בזה, שרבינו ינקוט בפעולה ציבורית מסויימת שהיתה נתונה במחלוקת באותם ימים. רבינו הוכיח אותו בנחרצות: "אתה עושה תנאי בצדקה? האם אתה נותן צדקה על פי תנאים? אף אחד לא יעשה אתי כך, אם אתה רוצה לתת תן, מדוע אתה עושה תנאים?". יודגש, כי תוך כדי הדברים השאיר את הצ'ק על השולחן ולא נגע בו, למרות שידע שיש סיכוי גדול, וכמעט ברור היה, שהפסיד את כל הכסף על תוכחתו, בכל זאת חשב שזה הדבר הנכון לעשות.

אין כבוד אלא תורה

חלק גדול מהשפעת דמותו היתה, כאשר ראו איך מושגי הנצח אצלו הם מציאות פשוטה בבטחון ובבהירות. בביקורו באוסטרליה, התארח בבית הנגיד ר' איזי הרצוג. הוא ארחו בחמימות רבה, בהיותו אוהב תורה מיוחד, והשתדל לשמשו בעצמו. הוא העמיד לרשותו את רכב השרד שלו מדגם רולס רויס, כדי להסיעו ממקום למקום. באחד הימים שואל ר' איזי את תלמיד רבינו, הרה"ג רבי יעקב העבר שנהג ברכב, האם נראה לו שרבינו יודע שהוא נוסע ברכב הרולס רויס, הרכב היוקרתי ביותר בעולם? רבינו שמע, ושאל כמה עולה רכב כזה, אמרו לו, שבאוסטרליה זה עולה ארבע מאות אלף דולר. רבינו נדרך, מה עולה כל כך ברכב זה? וניסו להסביר לו את מעלותיו, ולא הצליח להבין בכל זאת מה מייחד אותו, שמייקר אותו כל כך לכזה סכום? עד שבעל הבית אמר לו שזה ענין של כבוד עבורו, שאם הוא נוהג ברכב כזה, ואיש עסקים מגיע לפגישה עסקית איתו, הוא מסתכל עליו אחרת. "כבוד?", הגיב רבינו, "אכן זה אחרת! אבל יש לי רעיון יותר טוב לכבוד, אם תקדיש את הבנין החדש של הישיבה (בנין הפנימיה שהיה אז בבניה) שמתנוססת לתפארה במרכז ירושלים, ויהיה כתוב עליו שמך, זה כבוד אמיתי!"

(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו')