"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם" (ויקרא כ"ו, מ"ד)
על דלת חדרו של הרב דוד סקולסקי, יו"ר 'גנזך קידוש ה", מתדפק אברך נרגש, מבקש להעביר למוזיאון שהוקם לזכרם של קדושי השואה, חפץ בעל משמעות עמוקה. בהתרגשות עצומה הוא פתח את השקית שבידו, ומוציא ממנה תפילין של ראש.
הרבה זוגות תפילין ראה הרב סקולסקי בחייו, כל אחד מהם צופן סוד מרתק, גילוי מפעים או סיפור היסטורי יוצא דופן. אבל התפילין הפעם היו נדירות, עוד לפני שהתוודע למה שעומד מאחוריהן. כל גודלן היה סנטימטר על גבי סנטימטר והחשוב מכל: היו אלו תפילין כשרות למהדרין, שבתוכן נכנסו ארבע פרשיות. הקלף היה זעיר ממש, קליגרפי, אבל יפה מאד.
"סבא שלי, ניצול שואה, עובר בימים אלו לבית אבות", סיפר האברך. "כשפינינו את חפציו מהבית הוא העניק לי את התפילין הללו, וביקש להעביר אותן אליך, כדי שהסיפור המיוחד שלהן יהפוך לנחלת הכלל".
ומשפע מצות תפילין
היה זה יום שגרתי למדי, בחייהם של אסירי המחנות. רעב נוראי, קור מציק ואימת מוות, שהפכו ללחם חוקם של האומללים. אלו שלא אצרו כח באמצע המסדר, תוך כדי ריצה או במהלך העבודה, הושלכו לערימה שהלכה וגבהה.
"עברתי ליד הערימה, ולפתע הבחנתי שעל ראשו של אחד היו מונחות התפילין הללו", סיפר הסב. "הורדתי אותן בעדינות, והתפעלתי מהעבודה המדויקת והאומנותית שנעשתה שם. לא הכרתי את אותו יהודי, אבל יכולתי לשער שמדובר במישהו שהובא למחנה, לאחר שהיה תקופה בגטו, ראה את המצב החמור, והחליט להתכונן לגרוע מכל, בהכינו לעצמו את התפילין הללו, אותן יהיה קל להחביא. כנראה היה זה סופר סת"ם אומן ממש, אבל מה שהפעים אותי במיוחד, לא היתה יצירת המופת שהוא הצליח לייצר, אלא הראיה המפוקחת, והרצון לשמור על המצוות גם בגיא הצלמוות שהוא התעתד להגיע אליו".
לדברי הרב סקולסקי, למרות הזמן שחלף, שמונה שנים, הוא עדין מתרגש עד דמעות בכל עת שהוא רואה את התפילין הללו. "כשבאים אלינו מבקרים, חלקם גם יהודים שאינם שומרי מצוות, הם יוצאים מגדרם ממש, כשהם רואים את המוצג הזה ושומעים את הסיפור שמאחוריו, ובעיקר מתוודעים לעוצמה היהודית שהתגלתה באותם ימים קשים".
●●●
סיפור נוסף הקשור לתפילין סיפר רב צבאי אמריקני, שהגיע לפולין בסיום המלחמה, כדי לשחרר את עצורי המחנות: "ישבתי במפקדה, והזקיף שעמד בפתח סיפר לי שיש שני ילדים גרמניים, שרוצים לדבר איתי", הוא סיפר. "כששמעתי שהם גרמניים הוריתי לו 'לטפל' בהם, אבל אז הוא חזר ואמר שהם טענו בפניו שהם יהודים. כמובן שהכנסתי אותם לחדרי, והם סיפרו לי שהם בני דודים העונים לשמות יוסף בורנשטיין ולייבל בורנשטיין. שניהם חסידי גור והם נראים כגרמנים, מכיון שהם מצאו את המדים הללו, ולבשו אותם כדי שיוכלו לנוע בחופשיות ממקום למקום. שאלתי אותם מה הם רוצים, ולהפתעתי הם ענו שהם שמעו שאני יהודי, ולכן הם מבקשים להניח תפילין".
"הוצאתי מיד את זוג התפילין שלי והגשתי להם", המשיך הרב בסיפורו. "אבל להפתעתי הם פשוט בהו בי ובתפילין ולא עשו מאומה. לאחר מספר דקות הם נרגעו מעט וסיפרו לי, שכאשר פרצה המלחמה, הם עדיין לא היו בגיל בר מצוה, כך שלא למדו להניח תפילין, וכעת הם רוצים לקיים את המצווה בפעם הראשונה, אבל הם לא יודעים כיצד מניחים תפילין. עד היום, כשאני חושב על כך, אני מצליח להתרגש, ולהודות לבורא עולם שמנע ממני לפגוע באותם ילדים טהורים"…
הרגע הגדול
"אחד המוצגים המרגשים ביותר שיש לנו הוא, ציור קריקטורה של עיתון צרפתי, שמאייר יהודי עם זקן מעוצב בסימן שאלה, כאשר הנקודה מתחת לסימן השאלה מעוצבת בצורת גלובוס. הכיתוב תחת הציור היה 'היהודים – סימן השאלה הנצחי שלא נותן מנוח לעולם'.
"אין לי מושג אם הקריקטוריסט הזה היה אנטישמי או לא", מסכם הרב סקולסקי. "אבל אני בטוח שהוא הגדיר מצוין את העם היהודי. סימן השאלה הזה שמטריד את כל העולם, צריך גם לייצר בליבנו את סימני השאלה המתבקשים, באשר לתפקידנו בעולם, ולא לתת לנו מנוח עד שנמלא את אותו ייעוד אלוקי".
(מתוך חוברת 'יום בשנה' – המודיע חג הפסח תשע"ח)