רש"י הקדוש פותח את הפרשה: 'פרשה זו נדרשת יפה'. אם אנשים היו חיים עם מוסר ההשכל, עם התובנות שיוצאות מפרשת קורח, החיים היו יותר מאושרים.
קורח היה אדם עשיר גדול מאוד, הוא לא היה 'עשיר כמו קורח', הוא היה קורח בעצמו. מצרים היתה מדינה מאוד עשירה שכן יוסף קבץ את כל הכסף שנמצא בעולם ואגר אותו באוצרות של מצרים. שלושה אוצרות היו להם שבתוכם התרכז כל הכסף, ובביזת הים קרח זכה באוצר אחד מהם. שלוש מאות גמלים נושאים את המפתחות של הכספות שלו, עשיר גדול.
אבל מה? נתקנא בנשיאות של הבן דוד שלו. וצריך לדעת, כל אחד קורא את פרשת קורח, וחושב 'אני לא הייתי נכשל בזה'. זו טעות גדולה. קורח לא היה אדם פשוט, קורח לא היה קטלא קניא. קורח היה בעל רוח הקודש! ולא זו בלבד, כתוב בזוהר שלקורח היתה נשמה גבוהה מאוד כמו לאהרן הכהן או יותר גבוהה מאהרן הכהן. כמו שלעמ"י יש מלך שזה משה רבנו, יש כהן גדול שזה אהרן הכהן, היה צריך להיות לעמ"י לוי גדול, שזה היה קורח! הוא היה בדרגות גבוהות מאוד. ועם כל זה, החיסרון של ביקוש הכבוד, תאוות השררה, העבירו אותו על דעתו והביאו אותו למקום שהביאו אותו.
אבל לא על זה אני רוצה לדבר היום, אלא על הערה אחרת, לכאורה צדדית בפרשת קורח, אבל יש בה הרבה מוסר השכל, הרבה צידה לדרך לחיים. מ"ר פונה לעמ"י ואומר להם: 'אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל אדם יפקד עליהם לא ה' שלחני, אבל אם בריאה יברא ה' ופתחה הארץ את פיה וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה". אומר מ"ר עמ"י תשמעו, אם הם ימותו כמו כל אדם – אני טועה והם צודקים. אבל אם יהיה פה איזה משהו מיוחד שלא היה אף פעם, הארץ תפתח את הפה שלה, תכניס אותם ואת כל מה שיש להם בפנים – תדעו שאני צודק והם טועים.
נשאלת השאלה, מ"ר, כדי להוכיח את צדקת דרכו שנבואתו אמת מן השמיים, למה הוא צריך לברוא בריאה חדשה? למה צריך שהארץ תפתח את פיה? שמ"ר יגיד להם: תראו, אם הם מתים תוך שעה סימן שאני צודק. שכולם יקבלו דום לב תוך שעה, זה דבר סתם? מקרה שקורה כל יום? רואים כאן דבר לא טבעי, משהו משמיים, רואים כאן איזה מסר. אז למה מ"ר צריך שהארץ תבלע אותם ואת כל אשר להם, ורק אז – 'וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה". לא מספיק שתוך שעה כולם ימותו וזה הסימן שהם רשעים ומ"ר צדיק ונבואתו אמת?!
יש יסוד ידוע שאמר ר' חיים שמואלביץ והיה חוזר עליו כל ערב יוה"כ. יסוד על זהירות בבין אדם לחברו. שמעתי מר' חיים וואלקין משגיח ישיבת 'עטרת', הוא אמר שבמשך שנים רבות הוא היה יושב ליד ר' חיים שמואלביץ בר"ה, והיה מקום מיוחד שכאשר היו מגיעים לשם בתפילות של ר"ה, ר' חיים שמואלביץ היה מתחיל לבכות. לא בכי רגיל, בכי שכל הגוף שלו היה רועד מהעוצמה של הבכי. איפה זה היה? ב'ונתנה תוקף'? זוכרנו לחיים? אבינו מלכנו כתבנו בספר החיים?
בהפטרה בר"ה: "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה" לאלקנה היו שתי נשים פנינה וחנה, פנינה היו לה עשרה ילדים, חנה אפילו אחד לא היה לה. פנינה היתה צדקת גדולה, היא חשבה – איך אני יכולה לעזור לצרתי, לחנה שיהיה גם לה ילדים? חשבה והגיעה למסקנה, אני אצער אותה, באופן כזה שהלב שלה ישבר וכשהיא תבכה לקב"ה בתפילה, תבכה מכל הלב ואז היא תפקד.
איך עושים את זה? פשוט מאוד, יום שישי, הילדים של פנינה חוזרים הביתה עם דף קשר אומרת פנינה לחנה 'תגידי איזה דף קשר הילדים שלך הביאו יום'? מגיעים החגים, שואלת פנינה את חנה 'תגידי חנה קנית כבר נעליים לילד שלך? קנית כבר איזה חולצה לבת שלך'? כך היא הקניטה אותה. היה לה מאוד קשה לעשות את זה, חנה היא אשה שבורת לב, אבל לשם שמיים! הקניטה אותה כדי שתתפלל יותר בחוזקה שע"י זה היא תיוושע! לשם שמיים היא התכוונה.
נורא ואיום הסוף של פנינה "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה" חנה יולדת ופנינה קוברת. נשאלת השאלה היא הרי התכוונה לשם שמיים? מגיע לה שכר על מה שהיא עשתה, היא עזרה, אולי רק בגללה חנה נפקדה. מגיע לה כזה עונש גדול? היא יולדת והיא משכלת?!
אומר רבי חיים שמואלביץ להציק לשני, להקניט את השני, לגרום לשני צער, זה כמו להיכנס לתוך האש, אדם נכנס לתוך האש ויגיד 'אני עושה לשם שמיים' – יעזור לו? לא! אדם מקניט את חברו, לא עוזר מה שהוא התכוון לשם שמיים, ציערת אותו, הוא הוזיל דמעה – אתה תישא באחריות!.. כשר' חיים שמואלביץ היה מגיע להפטרה בפסוק הזה הוא היה בוכה בכל הגוף שלו.
***
הגמרא בכתובות מספרת על רב רחומי שהיה הולך לביהמ"ד לתקופה ארוכה, היתה לו אשה צדקת גדולה שהיתה עוזבת אותו שילך לבית המדרש למשך שנה שלמה. הוא היה חוזר בערב יוה"כ. ליום אחד, יומיים בשנה. שנה אחת מגיע ערב יוה"כ, שמונה בבוקר, שמונה וחצי, תשע, רב רחומי לא מגיע. אשתו מחכה, מסתכלת, לא בא. מגיע עשר, אחת עשרה, אנשים כבר מתכוננים לסעודה מפסקת, הולכים למקוה לטבול, רואים כבר שטריימלך ברחובות, לובשים קיטל – – לא מגיע.
האשה נשברה והוזילה דמעה מהעין שלה. רב רחומי, איפה שהוא היה, על המקום מת! נשאלת השאלה, מידת הדין רצתה לתבוע את צערה של אשתו של רב רחומי. ככה תובעים את צערה? היא הרי בכתה כי היא מתגעגעת אליו, רוצה את קרבתו, רוצה אותו. נו אז מה יעזור לה, שהיא תקבל את הארון שלו? שהיא תקבל אותו מת?! התשובה היא, אומר ר' חיים שמואלביץ ,מידת הדין לא רוצה לתבוע את עלבונה. מידת הדין בבין אדם לחברו זהו דבר מסוכן.
אתה מתעסק בבין אדם לחברו, אתה מצער את השני, לא משנה מה התכוונת, לא משנה שאתה מאוד אוהב אותו, זה כמו להיכנס לתוך האש! אדם שנכנס לתוך האש – נכווה.
ממילא זה מה שכתוב בפרשה. בנ"י הציקו מאוד למ"ר, "ויקנאו למשה במחנה" מלמד שכל אחד קנא למ"ר מאשתו. איזה בזיון זה, איזו השפלה מ"ר עבר, "ויפול על פניו" מפני בושה הוא נפל על פניו. אם קורח ועדתו היו מתים מיתה רגילה זה לא היה ראיה שמ"ר צודק, יתכן שהם צודקים ומעשיהם לשם שמיים, אבל הם פגעו במשה. ואדם הפוגע בזולתו זה כמו להיכנס לתוך האש! זה לא ראיה שמ"ר צודק. אבל אם בריאה יברא ה', הקב"ה פתאום פותח את האדמה והם כולם נכנסים פנימה – זה כבר סיפור אחר. זה כבר לא סתם, זה מופת משמיים שנבואת משה אמת והם הבדאים!
יעזרנו ה' שנזכה לכבד את זולתנו ואז נזכה לחיים מאושרים וסיעתא דשמייא!