"בליל בדיקת חמץ החביאו אצלי בבית עשרה פתיתים של חמץ, ואני, כמנהג ישראל, בדקתי את הבית ומצאתי תשעה פירורים. הפירור העשירי נעלם, ובני הבית נבוכו. כל אחד ניסה להיזכר איפה החביאו את הפירור. אחד אמר שהוא ראה את הקטן בן השנתיים משחק עם זה, והשני אמר שהוא לא שיחק עם זה אלא עם משהו אחר…
"אני כבר הייתי עייף מכל היום העמוס שעבר עלינו, והמשכתי לחפש ולחפש, כשאני חושב לעצמי: 'יש פה אנשים עם שכל בראש, כך לכל הפחות היה ידוע לי עד היום. מה קרה להם? למה לא מחביאים את הפירורים במקומות הגיוניים? ואיפה האחריות? למה לא מינו מישהו שיזכור את כל המקומות? למה לא רשמו איפה כל פירור נמצא?'
"אני מצטער לספר, שבזמן שקיימתי את המצווה של בדיקת חמץ כעסתי על זה שלא עובדים בצורה טובה, וכל כך חבל שאחרי כל העבודה במשך כל החודש האחרון, צריכים להתרגז על שטות כזאת (באמת חבל להתרגז! חבל שאמרתי את זה לכולם ולא לעצמי).
"כל ה'למה' לא עזר לאף אחד, ואני המשכתי לחפש ולחפש, וכשמחפשים דבר הרבה זמן, מפשפשים גם במקומות לא כל-כך הגיוניים… ככה קרה שפתחתי את ה'טלית-בייטל' – השקית המיוחדת לטלית של שבת, והנה, מה אני מוצא? – בקבוק יי"ש! חמץ גמור!!!
"אתם שואלים איך זה הגיע לשם? אני מקפיד, יחד עם קבוצה מחבריי בבית המדרש, על תקנת הרה"ק ר' מנחם מנדל מרימנוב זי"ע שלא לחזור הביתה רעב, ולכן אני מקדש בשבת בבוקר על כוסית יי"ש, אוכל קצת 'מזונות' בבית המדרש, ואחר כך חוזר הביתה. גם בשבת הגדול נהגתי כך, ועניין הבקבוק שטמון בטלית-בייטל נשכח ממני לגמרי.
"תארו לעצמכם אילו פנים היו לי, אם הייתי מוצא את הבקבוק רק ביו"ט, בבית המדרש, בעיצומו של חג הפסח… ברחמי השם יתברך, לא מצאתי את הפירור העשירי, פתחתי בחיפושים נרחבים, וכך הגעתי לבקבוק הנשכח.
(גיליון 'השגחה פרטית' פר' מצורע)