כתוב וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא הא-לוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. זה החיוב, להאמין שאנכי השם אל-וקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים והכל בידי שמים, לא בדרך הטבע אלא לפי הזכויות: יש זכויות לחסד, ויש זכויות שנותנות זכות לייסורים. אדם שיש לו גם חטאים, על החטאים יש גהינום – והייסורים הם במקום גהינום, יוצא שהייסורים זה חסד, במקום גהינום. לכן כתוב בספרים, שהייסורים שהכי כדאי זה בזיונות, כי כשמקבל בזיונות הגוף לא נחלש, ולכן יש לקבל באהבה את הבזיונות.
הכל תלוי באמונה! יש הסוברים שהכל הולך לפי דרך הטבע, ואם אני עושה כך – ארוויח, ואם לא, אפסיד, כוחי ועוצם ידי. צריך לדעת שכוחי ועוצם ידי זה נגד האמונה. אנכי השם אל-וקיך, אני השם אלוקיכם, אין כוחי ועוצם ידי. צריך לדעת שהכל בידי שמים.
אמנם אדם צריך גם לעשות, אבל להאמין שלא המעשים שעשיתי הועילו, אלא זה ברצון השם, בסייעתא דשמיא. אני צריך להתפרנס, אבל לדעת שהישועה באה לא בדרך הטבע, הישועה באה מן השמים! זה מעיקרי האמונה.
כך גם לגבי המצב הביטחוני פה בארץ. אני שומע שיש בעולם כאלה שמפחדים לבוא לארץ. היתה להם תוכנית להגיע ללמוד כאן ובסוף הם לא מגיעים, מפחדים, ואומרים שפה זה מסוכן. האמת שככה זה בדרך הטבע. אבל אנחנו פה רגועים, ולמה? האם מפני שסומכים על ה"כוחי ועוצם ידי"? אמנם בדרך הטבע יש אמצעים, אבל זה לא אמת. הכל בהשגחה! הכל בידי שמים, והכל תלוי בזכויות.
אם רוצים באמת שיהיה טוב, העצה האמיתית היא לעסוק בתורה, ומעשים טובים, ותפילה – ותפילה – ותפילה, וצדקה ומעשים טובים. ואז מעבירין את רוע הגזירה. על זה אפשר לסמוך.
ידוע שבמלחמת העולם האחרונה, בני ישיבת מיר היו עם מרן במשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוונשטיין זצוק"ל, לא התפזרו, לא נסעו הביתה ונשארו בישיבה. אלו שנסעו הביתה לא ניצלו בשואה ר"ל, ואלו שנשארו בישיבה ביחד עם המשגיח רבי יחזקאל לוונשטיין עליו השלום, זכו בניסים לצאת מתוך האש, מתוך לוע הארי.
לחיות עם אמונה זו זכות עצומה מאד. אמנם עושים השתדלות, כי חייבים. אבל עלינו לדעת: השתדלות זו גזירת הכתוב, בזיעת אפיך תאכל לחם, ורפא ירפא, ניתנה הרשות לרפאות. אנחנו עושים מה שחייבים, אבל להאמין שזה בידי שמים, לא בדרך הטבע, ואשרי המאמין. אלו מדרגות ולא פשוט להגיע לזה, ושנזכה לסייעתא דשמיא לעלות במדרגות האמונה.
יתד יום שלישי ט' באייר