שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל… (הפטרה – יד, ב-ג)
בשבת שובה היה מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל נושא דרשה בהיכל בית המדרש הגדול דמטרסדורף, והיו משתתפים בה מסלתה ושמנה של תושבי השכונה החשובים – גדולי ישראל, ראשי ישיבות ויושבי על מדין לצד בעלי בתים ואנשי מעשה.
הוא היה מעורר על ביטול תורה – על כך "הרעיש" בכל ימות שנה, אך לצד זה היה מרבה גם לתבוע על ענייני בין אדם לחברו.
היה מעורר להיות רחמן וסלחן עם השכנים, ולמרות, שכמובן, צריך לנהוג על פי שו"ע ואסור לזוז מדבריו ואפילו כמלא נימא – אך לצד זה יש להזהר לא לעמוד על קוצו של יו"ד, ולדעת ללכת "לפני משורת הדין".
הוא סיפר שבאים אליו לדין תורה, לפעמים, ותובעים על דברים קטנוניים: למשל, שלא ירחיבו דירות, מסיבות רחוקות שזה מעט מחשיך, אך כשמביטים רואים שלא מיניה ולא מקצתיה… וכדו'
מדוע אין לב לבעלי משפחות גדולות שזה עבורם צורך חיוני? שאל בכאב. בסיום דבריו היה מבקש סליחה מכל התושבים, אולי לא התייחס יפה מספיק. הוא ביקש זאת בכנות ושברון לב כזה, שעשה רושם עצום על כולם.
גם בדרשת ליל יוהכ"פ בישיבה, היה מבקש מחילה מכל אחד ואחד, ומבקש שיאמר כל אחד בפה שמוחל לו, וכדברי הקצה"ח סי' י"ב שמחילה בעינן בפה.
ומרגלא בפומיה: בפסוק נאמר (הושע י"ד) "שובה ישראל על ד' אלקיך" – הכוונה היא, שאמנם התשובה צריכה להיות מיד, אך עליה להיות בדרך של "עד", היינו שהתהליך יימשך הלאה – עד שיגיע לדרגה של תשובה שלימה, עם קבלות ומחשבות איך זה יחזיק מעמד שלא יפרח ברגע שיעברו הימים הקדושים.
את תפילות יום הכיפורים לא ישכחו התלמידים לעולם.
מראהו, בעת שהסתובב עם ספרי התורה לאחר תפילת כל נדרי, בשאגות ה"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", היה עוצר נשימה, וכן כל תפילות היום.
לאחר מעריב היה אומר בעצמו את כל שיר הייחוד.
בני הישיבה חשו, כיצד הוא מגלם באישיותו את כל הנאמר בשיר האהבה של כנסת ישראל לקב"ה. משך כל תפילה זו היה עומד על רגליו, זאת אחרי שגם במהלך כל התפילה עמד על רגליו.
מספר תלמידו רבי אליהו לוין: פעם החלטתי, שאם הוא יכול בגילו לעמוד כל כך, ודאי אני, כבחור צעיר, אצליח. בפועל – כוחותי לא עמדו לי! ואז הבנתי, שאם אני בגילי – לא יכול, והוא עוד מתעתד לפני תפילות היום והצום ללכת רגלי לכותל המערבי, הרי שהכוחות העצומים שהשקיע אינם גשמיים אלא רוחניים.
שעתיים לפני הנץ, הלך להתפלל תפילת שחרית בכותל המערבי. משם היה חוזר ומגיע לתחילת חזרת הש"ץ דשחרית.
בדרך כלל, היה הולך לבדו, ולפעמים עם מלוה אחד, והיה שותק כל הדרך, שקוע במחשבותיו. שנה אחת, ליוו אותו כמה בחורים, ודיבר איתם בלימוד כל הדרך, למרות הליכתו המהירה.
כשנשאל, מדוע הוא רואה חשיבות כה גדולה להתאמץ וללכת ביום הקדוש, דרך כה ארוכה, בפרט שהוא צם, ענה – שדוקא ביום זה, בו היתה עבודת הכפרה בבית המקדש, דוקא אז מעוניין הוא להמצא שם, לבקש מחילה וכפרה.
הגאון נקט בשיטה, שדי להתפייס בפיו, ואף אם ליבו עדיין חם – אינו כלום, משום ש"דברים שבלב אינם דברים", וכ"כ מהר"י ענגייל בגליוני הש"ס קידושין מט: בשם נימוקי מהרמ"מ, דהמוחל לחבירו בפיו סגי, דדברים שבלב אינם דברים. ומה שגדולי המוסר תבעו מעצמם להתפייס לגמרי, לשכוח את אשר נעשה, ולא הסתפקו במחילת פה – הוא רק מדרך חסידות.
(מתוך מגדלתו ומרוממתו)