מעשה
מספר אברכים חשובים שיחיו נמנים על חבורה של בני עלייה שמתקבצים מעת לעת לחזק ולהתחזק בעבודת השם. הם לא מבקשים לצאת ידי חובת לימוד התורה וקיום מצוותיה, אלא מבקשים להעפיל ההרה בית קל.
כמה מהם נזדמנו לנסיעה משותפת במונית. במהלכה סבר הנהג שמצא לו אוזן קשבת ראויה והחל להשיח את הכאב שרובץ על ליבו ולא נותן לו מנוח. בנו בגד בו, השליך את אבא ואת בית אבא. חוטא ופושע. בכל קפיצה של המונה, מנה האב בכאב עוד פשע איום של בנו הסורר.
הנוסעים המעודנים רוחנית התפלצו מסיפורי הנהג, שאף הוא עצמו לא היה מל"ו צדיקים שבדור. הם יכלו בנקל לשער שאם האבא, שכל כך מרוחק משמירת תורה ומצוות, מעיד שהבן שלו פושע, אזי "דברים בגוי"… שהרי אם נקודת ההתחלה סמוכה לאפס, ההידרדרות יכולה להתפתח רק לכיוון המינוס.
הנסיעה התקיימה בעשרת ימי תשובה, ובמשך כל הדרך הכפויה הזו ישב אחד האברכים והתפלץ בליבו שבימי רצון קדושים אלו צריכות אוזניו להאזין לכל תיאור הסיאוב שגולל האב על בנו, הבן שמרד באביו שבשמים ושבארץ יחדיו.
'למה?', הוא שאל את עצמו, 'על מה עשה ד' ככה שהאוזניים שלי צריכות לשמוע דיבורים כאלו מהם אני כל כך מתרחק?'
למעשה:
סיפר זאת הגאון רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א, ששמע זאת באוזניו מפי האברך המדובר. הרבה זמן לאחר שירד האברך מן המונית, המשיכה השאלה להטריד אותו, עד שהוא קלט פתאום.
"רגע לפני שירדנו מהמונית, אמר הנהג כך: 'אבל אתם יודעים מה? אם הבן שלי יבקש ממני סליחה, אמחל לו על הכל' – – –
"וזה היה משפט נוראי, כי לפי תיאוריו הבן פגע בו בעמקי הנפש עד מאוד.
"ואז התעוררה בי התובנה באחת: גם אנו פגענו כל השנה באבינו שבשמים, אך הקב"ה אומר לנו 'שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך… ארפא משובתם אהבם נדבה, כי שב אפי ממנו', ופירש"י: 'ארפא משובתם. אמר הנביא, כך אמר לי רוח הקודש, מאחר שיאמרו לפני כן, ארפא משובתם ואוהבם בנדבת רוחי, אף על פי שאינן ראויין לאהבה, אתנדב לאהבתם, כי שב אפי ממנו'.
הוא אשר אנו מייחלים ומבקשים בימים אלו: סלח לנו 'אבינו' כי חטאנו.
(הרב ישראל למברגר, מוסף שבת קודש נצבים וילך תשע"ד)
נפלא היותר. מחזק ממש