"נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם" (ויקרא י"ג, ט')
במסכת ערכין (טז, א) שנינו, על שבעה דברים נגעים באים, והראשון שבהם הוא בעוון לשון הרע. כך גם אומרים חז"ל במדרש (דברים רבה ו, ט-י): "אמר רב חגי אין הנגעים באים אלא על לשון הרע".
אומרים בשם אבי תנועת המוסר, מרן רבי ישראל סלאנטר זצ"ל, שהצביע על סמיכות הפרשות האחרונות זו לזו כעובדה המלמדת על חומר העוון; שכן פרשת שמיני עוסקת בדיני מאכלות אסורות – אלו בעלי חיים מותרים באכילה ואלו אסורים, ואילו פרשות תזריע ומצורע הסמוכות לה עוסקות בנגעי אדם ובנגעי בתים הבאים בעקבות לשון הרע.
התורה רומזת בכך, אמר רבי ישראל, כי עוון לשון הרע אינו פחות בחומרתו מאכילת מאכלות טמאות, שקצים ורמשים. ללעוס אדם בפה, לרכל אודותיו או להוציא דיבתו רעה, חמור לא פחות מאכילת שרץ טמא!
כאשר האדם יתבונן מעט, מה הוא מעולל לעצמו בדיבור אחד אסור, אין ספק כי ההתבוננות הזאת תשפיע עליו לטובה, תיתן לו חוסן להתאפק, ותגביר בו כח לאצור הדברים בליבו.
אמחיש זאת במעשה נפלא ששמעתי מפי מורנו הגאון רבי יהושע דוד טורצ'ין שליט"א, רב קהילות 'פרושים', בשם הרב הצדיק הישיש רבי בן-ציון אלפס זצ"ל מוילנא.
אקדים ואומר בשתי מילים מי היה רבי בן-ציון אלפס:
לפני כשמונים שנה היה רבי בן ציון בבחינת איש במקום שאין איש. באותן תקופות בהן המשכילים וגרורותיהם נהגו להפיץ את שיטתם הכוזבת, בגליונות וספרים נוטפי ארס ורעל חמור נגד התורה וחכמיה, ורבים מהצעירים קראו את חיבוריהם ונסחפו אחר דעותיהם. אזר רבי בן-ציון כגיבור חלציו, וטרח לחבר כשישים חיבורים מועילים, הכתובים בצורה נעימה ושובת לב, הנטועים על מדרשי ואגדות חז"ל, והפיקו רוח אמונה ויראת שמים טהורה, ביניהם סדרת הספרים הידועה "מעשה אלפס", ומרן ה'חפץ חיים' זצ"ל העיד עליו באגרת כי הינו "מזכה את הרבים בחיבוריו". גם שימש כמגיד מישרים שהלהיב המונים לשמירת התורה והמצוות הן בוילנא והן בארץ ישראל.
מעשה שהיה עימו כך היה:
פעם ניגש רבי בן-ציון לאחד המתפללים בבית הכנסת, וביקש ממנו לספר לו לשון הרע על פלוני. רבי בן-ציון הוסיף לומר בהצטדקות: "אמנם לא מצאתי היתר בספר 'חפץ חיים' שאכן תוכל לספר לי את הסיפור, אבל היות והענין נחוץ לי מאוד אבקשך בכל זאת לספר לי".
כמובן שהלה סירב בתוקף: "מה פתאום! איני רוצה לספר לכבודו לשון הרע", בהטעימו: "והרי כבודו בעצמו טוען כי לא מצא היתר בספר 'חפץ חיים' שאוכל לספר לו דבר זה, ומדוע שאספר?". אולם רבי בן-ציון לא הרפה והפציר ושכנע אותו שוב ושוב, אך לשווא.
בשלב מסויים הציע לו רבי בן-ציון תשלום כספי בעד סיפור הדברים, ולמרות שרבי בן-ציון האמיר את המחיר גבוה יותר ויותר במשך השיחה, והגיע לכדי סכום גבוה שקשה היה לסרב לו. ברגע הראשון השיב הלה כי ברצונו להתיישב בדבר עם בני ביתו, אך לאחר שניות ספורות הכריז בנחישות: "החלטתי כי לא שווה לי למכור את כל הגן עדן שלי בשביל בצע כסף. לא אספר את סיפור הלשון הרע שביקשתם לשמוע גם תמורת סכום כסף גבוה ככל שיהיה!".
פנה אליו רבי בן ציון בתוכחה מיניה וביה: "איני מבין את משמעות דבריך, הרי אמש ראיתיך עומד כאן סמוך לבית הכנסת ומספר לפלוני לשון הרע גס על אלמוני בשיא הקלילות והפשטות. בלי פחד מאיבוד הגן עדן, ומבלי שאיש הבטיח לך כל סכום תמורתו, ואילו כעת אינך מסכים לספר לי לשון הרע אפילו תמורת סכום עצום שהצעתי לך. מה גרם לך לסרב בכזו צורה נחרצת? מה השתנה אצלך כעת מלפני דקות בודדות?".
האיש עמד בוש מול האמת הנוקבת שהשמיע רבי בן–ציון בפניו, והודה בקול חלוש ונכלם: "הרב צודק! אני באמת לא מבין את עצמי…".
רבי בן ציון באהבתו הנסתרת לאיש שיחו, המשיך להסביר לו בנועם: "אני אסביר לך מה החילוק אצלך מהיום לאתמול! אתמול לא חשבת על הדברים לפני שהוצאתם מפיך, ולכן היה קל מאוד לשטן להכשילך. אבל היום, כשאמרתי לך מפורשות שלא מצאתי על כך היתר בספר 'חפץ חיים', באותם רגעים מיד התעוררת לחשוב – אם זה אכן רווחי עבורך לספר כעת לשון הרע, אם יש על כך היתר, ומיד תפסת את עצמך שאתה עומד להפסיד את כל עולמך בעד דיבור פעוט ושולי, לכן לא הסכמת לדבר לשון הרע, גם בעד כל סכום גבוה שהוצע לך".
דבריו נפלאים, ומראים באופן בולט ביותר היכן טמונה אחת מנקודות התורפה המרכזיות שגורמות לאדם להיכשל בלשונו – חוסר התבוננות ומחשבה! "בואו ונחשוב חשבונו של עולם שכר עבירה כנגד שכרה" (בבא בתרא עח, א), כשאדם ניגש לבדוק ולבחון את מעשיו על פי חשבון, מיד הוא תופס את עצמו – ונזהר לא להיכשל. הבעיה היא כשלא חושבים…
אם רק ירגיל האדם את עצמו לחשוב ולהתבונן היטב קודם שמוציא הדברים מפיו, הוא יחסוך הרבה דיבורים מיותרים. למול עיניו יעמדו רווח למול הפסד ותועלת למול נזק, וימנעו אותו בהרבה מקרים מדיבורים אסורים.
השלכות הדיבור הרע של האדם עלולות להיטיב ולהרע עם האדם אף כאן בעולם הזה, ואכן אם יעריך האדם נכונה את כח דיבורו, כמה עוצמה טמונה בכח הדיבור לטוב ולמוטב, ויתן חשיבות לכל מילה היוצאת מפיו, ימעטו חטאי הלשון. מעט התבוננות תביא הרבה רווח.
נקודה זו נוכל ללמוד מסיפור נפלא, בעל מסר אקטואלי במיוחד, שהביא הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של רמת אלחנן בבני-ברק, בספרו 'חשוקי חמד' (בכורות כא, ב):
מעשה שהיה ברבנית צדקנית שנסעה באוטובוס, ומאחוריה ישבו שתי בנות סמינר. השתיים דיברו לשון הרע על אחת מחברותיהן שהתארסה בליל אמש, וכל אחת סיפרה לחברתה סיפורי גנאי על הכלה, כמה היא קשה וטיפוסית. מסקנת דבריהן היתה שצריך לרחם על החתן 'האומלל' שהתארס עימה, שאינו יודע אלו חיים קשים מצפים לו עם אשה רעה שכזאת.
והנה, לפתע הסתובבה הרבנית ההיא אל שתי הבנות, ואמרה להן: "אני מאוד מודה לכן על הדברים ששמעתי מכן זה עתה".
הבנות הופתעו, ולא ידעו אל מה רומזים דבריה. אך הרבנית המשיכה וסיפרה להן: "החתן שהתארס עם אותה בחורה עליה דברתם כעת, הוא לא אחר מאשר בני, ולכן אני צריכה להודות לשתיכן על הדיווח המדוייק שמסרתן לי. כעת אני הולכת לביתי. אספר לבני את כל הדברים שיצאו מפיכן, ואשכנע אותו לעזוב את השידוך במהירות האפשרית".
מיותר לציין שהשתיים נבהלו מאוד, לאחר שהבינו לפתע את גודל הנזק שגרמו לבחורה בדבריהן, ובשלהן עלולים כעת להתפרק קשרי האירוסין והחתן יחפוץ לעזוב את השידוך.
כשעיניהן ראו ולא זר את ההשפעה המיידית שהיתה ללשון הרע ששוחחו, הן הבינו שהגזימו בדבריהן, ופנו אל הרבנית ואמרו לה: "אל תקחי את דיבורנו כל כך ברצינות. רוב הדברים היו גוזמאות ממש, ובאמת הכלה היא בחורה מאד מאוד טובה".
אולם הרבנית עמדה על דעתה שדווקא השיחה הקודמת, שדברו כמסיחות לפי תומן, נשמעת אמיתית וכנה יותר מההתנצלות הנוכחית, ולכן היא עדיין סבורה שבכדי להציל את בנה עליה לשכנע אותו לעזוב את השידוך.
הבנות פרצו בבכי, ולא ידעו את נפשן מרוב צער וחרדה.
אז נעמדה הרבנית ואמרה להן: "דעו לכן בנות יקרות! אומר לכם את האמת, אני לא אמו של החתן ואפילו לא יודעת מיהו, רק רציתי שתלמדו ותפנימו מה לשון הרע יכול להוביל ומהו מסוגל לגרום!".
כאשר תהיה לאדם הכרה ברורה, כי "מוות וחיים ביד הלשון" כפשוטו, וכפי שכתב ה'חפץ חיים' בתחילת ספרו (חלק הלאוין) כי המספר לשון הרע "הרי זה מחריב עולם", וכל דיבור עלול להביא נזק מיידי אל-חזור ולעמוד לו בעוכרו, הרי הוא ישתדל ביותר לא להיכשל בלשונו, ויתבונן קודם הדיבור אם אכן דיבורו כה נחוץ וחשוב, ששווה לשלם את מחירו הכבד, גם כאן בעולם הזה וגם לעתיד לבוא.
"ברוך שמסר עולמו לשומרים" – מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל
באחד מכינוסי הרבנים התכופים שהיה מכנס מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, לפעול ולהפעיל פעולות רוחניות שונות שהזמן גרמן, נעמד גאון הדור מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, בעל ה'אחיעזר' ורבה של וילנא, ופתח בדברי שבח על ה'חפץ חיים'. כה אמר:
חז"ל אומרים במשנה ביומא (א, ז): "בקש כהן גדול להתנמנם, פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה, ומזרזים אותו שלא ישן עד תחילת העבודה במקדש".
"בדורנו", אמר רבי חיים עוזר, "פני הדברים השתנו. כיום פרחי הכהונה הם המבקשים להתנמנם, כל אחד מאיתנו חפץ לשבת בפינתו בשובה ונחת על התורה והעבודה, ואילו הכהן הגדול של דורנו, הוא רבינו ה'חפץ חיים' שליט"א, עומד ומכה עבורנו באצבע צרדה לעורר את כולנו לבל נתנמנם".
הגדרה זו למעשה מקיפה את אופיו ומגוון פעולותיו של ה'חפץ חיים' בכל מהלך חייו. הוא היה המעורר הגדול בכל תחומי החיים, שהתנשא כארי לחזק את ענייני התורה, הדת וההלכה בישראל, ועורר בכל כוחותיו וללא הרף על שמירת התורה בטהרתה וקדושתה. בחיבוריו הרבים הקיף הרבה חולשות אשר בני אדם דשים בעקיבן, עליהן שם היצר מבטחיו. עמד בפרץ, גדר גדרים ותיקן סייגים להרחיק ממכשולות מצויות.
אך ודאי יותר מכל, נקשר שמו של ה'חפץ חיים' עם ענין שמירת הלשון. נושא זה היה קרוב אל ליבו עד מאוד, ועבורו הקדיש את מיטב זמנו וכוחותיו. בשנת תרל"ג הוציא לראשונה את חיבורו המפליא 'חפץ חיים' בעילום שם, חיבור שגרם להדים נרחבים והתעוררות גדולה בכל מקום אליו בא. כל העדות והחוגים היו תמימי דעה באשר לנחיצות החיבור, והרבו לזרז את חשיבות העיסוק בו, ומאז צאתו התהווה מהפך של ממש בתודעת הציבור על גודל חומר עוון לשון הרע.
ידידי הגאון רבי ליפא זייצ'יק שליט"א, משגיח רוחני בישיבת קמניץ לצעירים, מספר כי שמע פעם ממרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, כי מה שזכה ה'חפץ חיים' שספריו התקבלו על לב ההמון בכל תפוצות ישראל באהבה וחיבה יוצאים מגדר הרגיל, לפי שכל עבודתו בכתיבתם היתה מתוך כוונה זכה וטהורה להגדיל שם שמים, ובעת שחיברם לא עבר במוחו אף לא הרהור קל, דק שבדק עד אין נבדק, להתגדל ולהתפאר על ידם, ולכן זכה למה שזכה.
במכתבו של ה'חפץ חיים', מחודש אייר תרפ"ו, הוא מעיד על עצמו: "הנה בחסד השם יתברך הגעתי לגבורות, וכמעט כל ימי לא הסחתי דעתי מלהתבונן אודות חלק הדיבור בכללו… והוא כעין הפקר להרבה מהמונים וחושבים בדעתם כי זה רק מנהג טוב וישר להיזהר מזה, ובאתי לעורר רק לנבונים שבאומה שיש להם ידיעה בתורה, ומכל מקום לא שוו בדעתם איסור זה לאיסור מרק נבילה וטריפה, שיפעם לו ליבו על זה כמה חודשים".
אולם ה'חפץ חיים' לא היה רק בבחינת 'נאה דורש' אלא גם 'נאה מקיים'. פיו היה זך ונקי, קדוש וטהור. כפי שמעיד בנו הגאון רבי אריה ליב זצ"ל, בחיבורו 'דוגמא מדרכי אבי', כי בכל שבעים השנים שהכיר את אביו, מעולם, אבל מעולם, לא שמע מפיו אף לא מילת גנאי אחת, על שום אדם ובכל מצב שהיה!
ידוע הסיפור, שכאשר פנה ה'חפץ חיים' אל הגאון רבי ברוך מרדכי ליפשיץ זצ"ל, רבה של נובהרדוק, לקבל הסכמה לחיבורו 'חפץ חיים', הוא אמנם הביע קורת רוח רבה מהספר, מעיונו ומהיקפו, ואף הסכים עם ה'חפץ חיים' על הנחיצות הגדולה להוציאו לאור, מכל מקום סירב להעניק הסכמה מיד, וביקש מ'החפץ חיים' שישתהה מעט בביתו.
בזמן זה ביקש הרב ליפשיץ מאחד מבני הבית לפתוח עימו בשיחה, לתהות על קנקנו, לעמוד על טיבו ולבחון אם אכן הוא זהיר בתחום הדיבור, עליו הוא מעורר בחיבורו. השיחה התארכה שעות ארוכות, כמעט יום שלם, נשאו ונתנו עימו בעניינים רבים ושונים בכוונה להכשילו, אך למרות הנסיונות החוזרים ונשנים לא הצליחו להוציא מפי ה'חפץ חיים' כל מילת גנאי, או אבק לשון הרע ורכילות על שום אדם! מילותיו היו נקיות ומבוררות בקפידה!
לאחר שנוכח רבה של נובהרדוק, כי ה'חפץ חיים' הינו דברן גדול ומעורה בדעת הבריות, ואף על פי כן שולט שליטה מעולה במוצא פיו, נעתר להעניק הסכמה על ספרו.
בשיחתו של הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, בפני תלמידיו בישיבת 'בית אריה', הוא חשף פעם סיפור מופלא המעיד על זהירותו הגדולה של ה'חפץ חיים' בעוון לשון הרע, לו היה עד בעצמו בשנות עלומיו. הסיפור השתמר בזכרונו של אחד השומעים, הרב הגאון רבי אליהו ויספיש שליט"א, והתפרסם בספר הנפלא 'מאיר עיני ישראל' (חלק ב), וכה סיפר:
"באחד הימים בעת שלמדתי בבית הכנסת הגדול, בעיר מולדתי 'אורלא' הרוסית הסמוכה לביאליסטוק, נכנס לפתע ה'חפץ חיים' בכבודו ובעצמו, שהיה מסתובב באותן תקופות בעיירות ברחבי רוסיה לצורך מכירת ספריו על שמירת הלשון.
"בבית כנסת זה לוח ה'שויתי ה' לנגדי תמיד', של עמוד החזן היה מונח צמוד לנרות שדלקו, ולא היתה זכוכית שהבדילה בין הנרות לבין ה'שויתי' – הכתוב על גבי קלף. הפוסקים אסרו לעשות כן, כי מחום האש עלולים להימחק השמות הקדושים הכתובים בקלף ולבוא לידי בזיון, וב'משנה ברורה' (סימן א ס"ק ד) כתב ה'חפץ חיים' במפורש, כי יש למחות ביד העושים כן.
"כאשר ה'חפץ חיים' הבחין בזה, שאל את אחד האנשים שעמדו בקרבתו לפשר הדבר: 'מדוע אין זכוכית על לוח הקלף?'. הלה הצביע בידו על איש אחר שעמד סמוך, ואמר ל'חפץ חיים': 'הנה הוא גבאי בית הכנסת, ואינו רוצה לשים זכוכית'.
"מיד זעק ה'חפץ חיים' בחרדה עצומה: 'לשון הרע! לשון הרע! וכי אני שאלתי מי לא שם את הזכוכית? הלוא רק שאלתי מדוע אין זכוכית', ומיד נמלט מבית הכנסת כל עוד נפשו בו, כנראה כדי שלא יוודע לו בהמשך מיהו הגבאי"…
רבי אריה תיאר בשיחתו: "לקול זעקותיו ולמראה הזדעזעותו של ה'חפץ חיים' הייתי בטוח כי נחש הכישו". והוסיף לומר: "המראה הזה כה השפיע עלי, אף יותר מכל ספרי המוסר שלמדתי בחיי. מאז נכנס בי פחד של ממש לדבר או לשמוע לשון הרע!"…
הרה"ג רבי יוסף זייבלד שליט"א, מחנך ותיק בת"ת תשב"ר בבני-ברק, מספר כי בילדותו שמע כמעין זה מפי הרב הצדיק רבי העניך טבולסקי זצ"ל, מאנשיו הקרובים של ה'חפץ חיים', שזכה להתלוות אליו רבות בעיקר במסעותיו לתפוצות. בערוב ימיו שימש רבי העניך כגבאי בית הכנסת 'הגר"א' בשכונת שערי חסד בירושלים, שם זכה רבי יוסף לשמוע מפיו זכרונות מה'חפץ חיים':
פעם עורר ה'חפץ חיים' בפני באי בית מדרשו, כי יש להיזהר בשבת מלהשתמש בסידורים שנקרעו בו הדפים, כי בחיבור חצאי אותיות שבשני חלקי הדף יתכן ויש בזה משום 'כותב', על כל פנים לפי דעת חלק מהפוסקים.
אחד הנוכחים הגיב כמשיח לפי תומו: "והלוא בכל בתי הכנסיות ישנם כאלה סידורים שנקרעו בהם הדפים". אך עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט, מיד תפס ה'חפץ חיים' את שתי התנוכים, אטם בהם את אוזניו, והוכיח את האיש על פניו: "מדוע תדבר סרה על כל בתי הכנסיות והמדרשות…".
אלו דוגמאות קלושות הממחישות לנו מעט מזהירותו העצומה של ה'חפץ חיים', מכל סרך ואבק לשון הרע.
"תאמר שמצאת בראדין יהודי ישיש שכל שיניו שלימות"
אחד הרבנים הנודעים שפיארו את קהילות הקודש בגרמניה קודם המלחמה, אשר פעלו רבות לחיזוק ההלכה ומניעת ההתבוללות בכרם בית ישראל, היה הגאון רבי אהרן נויבירט זצ"ל. אביו של הגאון רבי יהושע ישעיהו נויבירט זצ"ל, מראשי ישיבת 'חכמת שלמה' ובעל 'שמירת שבת כהלכתה'.
במסגרת רבנותו ופעולותיו הכבירות, היה נוסע מידי פעם בפעם לראדין, ליטול עצה וברכה ממרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, אשר מקיתונו הדל והצנוע בקע אור תורה והוראה לכל תפוצות הגולה.
באחד הביקורים קודם שנפרד ממנו לשוב לביתו בגרמניה, שאל את ה'חפץ חיים': "מידי שבת בשבת אני נושא דרשה קבועה בקהילתי, מה הרבי מורה לדבר בפניהם ולחזקם בשבת הקרובה?"
ה'חפץ חיים' כבר היה אז לעת זקנותו, במעלה גיל הגבורות, ושכב במיטתו חלוש, אך לשמע השאלה סימן באצבעו לרבי אהרן להתקרב אליו, וביקש ממנו לפתוח בידיו את פיו הקדוש. רבי אהרן היסס, צמרמורת אחזה בגופו, כיצד יהין לפתוח פה קדוש כשל ה'חפץ חיים'? גם לא הבין למה ירמזון דבריו. אך ה'חפץ חיים' ציווה עליו פעם שניה ושלישית שיפתח את פיו.
בלית ברירה נאלץ רבי אהרן למלא אחר הוראת ה'חפץ חיים' בחלחלה ובידים רפות. משנפתח הפה ראה למול עיניו פה שלם ומתוקן – כשל אדם צעיר, כששתי שורות שיניים צחורות ושלמות להפליא מעטרות את פיו משני צידיו, העליון והתחתון.
"ספור את שיניי", ציוה ה'חפץ חיים', ורבי אהרן מילא אחר ציוויו מתוך אימה ויראה. רבי אהרן ספר ומצא שלושים ושתיים שיניים שלמות, מתוקנות ובריאות, שן אחת לא חסרה או פגומה!
לאחר שסיים את המשימה הקשה, ליטף ה'חפץ חיים' את ידו בחום, ואמר לו בחיוך: "שאלת מה לדבר בפני בני קהילתך בשבת הקרובה, הנה תוכל לספר להם שמצאת בראדין יהודי ישיש מאוד, שכל שיניו שלימות ומתוקנות בלי פגעים, והסיבה לכך משום ששמר את פיו כל ימיו מלדבר דברים אסורים, וכיון ששמר בשלימות על הפה שהקדוש ברוך הוא נתן לו, הקדוש ברוך הוא שמר על פיו בשלימות".
כמעין זה, ישנה עדות מעניינת מפי הגאון הצדיק רבי יהודה סגל זצ"ל, ראש ישיבת מנצ'סטר. אשר כידוע זכה לשהות בהיכלו של ה'חפץ חיים' באחת השנים האחרונות, החל מיום הכיפורים ועד לאחר שמחת תורה. הוא נפעם להיווכח כי קולו של ה'חפץ חיים' נותר קול ערב ונעים כשל נער צעיר, למרות זקנותו המופלגת.
לימים הסביר הרב סגל לפני שומעי לקחו, את פשר תופעה מעניינת זו; כל האנשים מתעבה קולם, כיון שהתלכלך פיהם בחטאי דיבור. מה שאין כן נער צעיר שעדיין לא הספיק לחטוא הרבה בפיו ובלשונו, קולו ערב ונעים. אך ה'חפץ חיים' שכל ימיו לא יצא מפיו דבר אסור, וכל ימיו קידש וטיהר את לשונו, קולו נותר ערב ונעים כשל נער צעיר לימים.
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא' פרשת מצורע)