ה'חזון איש' הביט על העץ, ואמר בהתרגשות: "הא! א גוטען שבת בוימעאלע!" ["שבת שלום לך עץ!"], ואילו הרב מפוניבז' גחן על הקרקע ונשקה בחום ואהבה: "הא! א גוטען שבת אראד!". ["שבת שלום לך אדמה!"].

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ"  (ויקרא כה, ב-ד).

 בקיץ תרפ"ח נסע בעל ה'ברכת שמואל', מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, למסע גיוס כספים באמריקה, עבור ישיבתו, ישיבת קמניץ בליטא, שנקלעה למצב כלכלי קשה. מכורח הנסיבות השתהה שם רבי ברוך בער למעלה משנה וחצי, וניצל את ההזדמנות כדי להפיח בה רוח של אמונה ויהדות ולחזק את שמירת התורה והמצוות.

היהודים התמודדו באותה תקופה עם נסיון קשה בשמירת השבת. אדם שהצהיר שאינו עובד בשבת אפסו סיכוייו למצוא מקום עבודה. גם בעלי החנויות התקשו לסגור את חנותם בשבת, מכיון שהתושבים הגויים ערכו את קניותיהם בעיקר בשבת, שנחשב אצלם כיום בילוי, ומרבית הרווחים נכנסו בו ביום.

רבי ברוך בער היה מקהיל קהילות ברבים ומדבר ומזרז על חשיבות השבת ורוממותה, ועל גודל השכר שמצפה לאלו השומרים אותה כראוי, למרות הקשיים והנסיונות, ולפום צערא אגרא. דבריו נשאו פרי, ובמקומות רבים החלו בעלי החנויות לסגור את שעריהם בשבת.

מסופר, כי באחת השבתות עבר סמוך לחנות יהודית הנעולה על מנעול ובריח, ורצה לחזק את בעל החנות, לטעת בו רגשות אושר וזכיה על החלטתו האמיצה. מה עשה? ניגש למנעול, נישקו בחיבה, ואמר בהתפעלות:

"הא! מנעול זה מכריז כי שבת היום! מנעול זה מכריז כי השם הוא האלוקים ואנחנו עם ישראל עבדיו השומרים את תורתו ומקיימים את מצוותיו!".

[הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל סיפר להגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן זצ"ל את הסיפור בנוסח מעט שונה אך עיקרו שווה; רבי ברוך בער אמר לבעל החנות שסגר בשבת כך: "כשתסגור את החנות שים אוזנך על המנעול ותשמע איך שהוא אומר 'השם הוא האלוקים'!"].

עובדה מופלאה זו, מעניקה לנו הסבר מצויין למקרה אחר, שאירע שנים רבות לאחר מכן:

כידוע, מיום שעלה מרן ה'חזון איש' זצ"ל לארץ ישראל, הוא השקיע כוחות מרובים להעמיד את המצוות התלויות בארץ על תילן, ופעל גדולות ונצורות כדי שישמרו את מצות השמיטה ככל הידוריה ודקדוקיה. בין שלל פעולותיו היה נוסע למקומות מרוחקים בארץ כדי לחזק את ידי החקלאים, גיבורי הכח, שומרי שביעית.

אחד מגדולי הדור המליץ ברבות הימים: "אלמלא ה'חזון איש' נשתכחה תורת המצוות התלויות בארץ בכלל, ותורת השביעית בפרט".

בשנת תש"ה הדרים ה'חזון איש' לקיבוץ 'חפץ חיים', שם היו מספר חקלאים שהקפידו על מצות שמיטה, והוא ראה צורך לחזק את רוחם. לנסיעה זו הצטרף גם מרן הרב מפוניבז' זצ"ל.

כאשר עמדו גדולי ישראל מול השדות הגדולות המושבתות, רחב ליבם משמחת המצוה, וחיוך רחב הוצק בשפתותיהם. ה'חזון איש' הביט על העץ ואמר בהתרגשות: "הא! א גוטען שבת בוימעאלע!" ["שבת שלום לך עץ!"], ואילו הרב מפוניבז' גחן על הקרקע ונשקה בחום ואהבה: "הא! א גוטען שבת אראד!". ["שבת שלום לך אדמה!"].

במושכל ראשון היה ניתן להסביר כי עשו כן מחמת חביבות המצוה. אך יתכן לפי הסברו של רבי ברוך בער – שטען כי המנעול עצמו מכריז שבת – כי גדולי ישראל ראו באדמה המושבתת כמי שזועקת קבל עם ועולם אמונה בבורא עולם! האדמה עצמה מכריזה מאליה כי האדמה שייכת לו יתברך!

בשנת השמיטה האדמה מכריזה בקול גדול, כי גם מערכת פרנסתו הרגילה של האדם הנראית בעיני בשר כי היא תלויה בהשתדלות, אין זה אלא מתנת שמים. יש בעלים לבריאה והוא הקובע את רמת ההצלחה של האדמה.

האדמה מכריזה כי השם הוא האלוקים ואנחנו עבדיו!

 ניסי השמיטה בקוממיות

אף על פי שבזמננו מצות השמיטה הינה רק מדרבנן, עדיין נקטו גדולי הדור בפשיטות, ובראשם מרן ה'חזון איש' זצ"ל, כי קיימת במלוא תוקפה ועוצמתה הבטחת התורה: "וציויתי את ברכתי", ומי ששומר שמיטה כהלכתה, מבלי להסתמך על היתרים מפוקפקים, יכול לראות ברכה וישועה מעל דרך הטבע.

אולם בספרו על שביעית (סימן יח ס"ק ג) מסיק ה'חזון איש', כי יתכן ותקופח הבטחה זו, ופעמים שהיחיד לוקה בשביל חברו, גם אם הוא ראוי לברכה מצד עצמו, ולכן אין הבטחה זו נאמרה אלא לכל ישראל ככלל ולא לאיש הפרטי.

ואכן ישנן עובדות מפעימות על ברכת השם שראו כלל ישראל בחוש בזכות מצות השמיטה; אולם נדמה כי הסיפור המיוחד מכולם, הוא הנס הפלאי שהתרחש במושב קוממיות לפני כשבעים שנה, נס שהרעיש עולם ומלואו וקידש שם שמים אצל הקרובים והרחוקים:

בשנת השמיטה תשי"ט לא היו עדיין חקלאים רבים שנמנו על שומרי שביעית, כנראה עדיין לא היתה מודעות מספקת בקרב העם שבשדות לחומרת המצוה, ורום ערכה וחשיבותה. אולם יוצאים מן הכלל היו חקלאי מושב קוממיות, אשר למרות הקשיים והנסיונות הרבים, כולם שמרו שביעית כדין.

עזיבת השדות בשנת השמיטה בשנים ההם, היתה עזיבת מקור פרנסה למשך שנה שלימה, ולמרות כן לא תרו אחר היתרים שונים, דוגמת 'היתר המכירה' השנוי במחלוקת הפוסקים, היתר בו השתמשו רבים מהישובים הסמוכים, אלא מילאו אחר הוראות המרא דאתרא הגאון הצדיק רבי בנימין מנדלסון זצ"ל, וביצעו רק את העבודות המותרות בשביעית. בשאר הזמן התכנסו בבית המדרש של המושב ועסקו בתורה, כלשונו של הספורנו בתחילת הפרשה: "שתהיה כל השנה בטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו". הם עזבו את עבודת השדה ופינו את עצמם להיות מוכנים לעבודת שמים.

כבר בקיץ של השנה השישית זרעו החקלאים בצורה מחושבת מיני מספוא שיספיקו לצרכי בעלי החיים הרבים שגידלו במושב, ובהוראת הרב הם הותירו את הזרעים באדמה גם בחודשיים הראשונים של שנת השמיטה, בהסתמך על דעת הרמב"ן הסבור כי מותר לקצור בשביעית זרעים שנזרעו ברובם בשנה הקודמת ובלבד שיאכלו בקדושת שביעית, וכך נהגו מלפנים בארץ ישראל.

והנה באותה שנה היתה אחת ההתקפות הגדולות של להקות החגבים הנודדים, שהתמקדו בישובי מערב הנגב, וקוממיות ביניהם. הם פשטו בהמוניהם על המושבים וגרמו נזקים עצומים. כדרכם הם דלגו מאזור אחד למשנהו בבטחה, התנפלו על השדות, כרסמו את כל הזרעים, הירקות והעלים, ובתוך שעות בודדות חיסלו הכל.

אט אט התקרב הארבה גם לישוב קוממיות. החקלאים באו בחרדה אל המרא דאתרא הרב מנדלסון, והודיעו לו על הסכנה שמרחפת על כל הזרעים שזרעו לבהמותיהם בערב שנת השמיטה. הרב מנדלסון השיב להם בבטחה וברוגע: "אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם. בזכות מצות השמיטה שהינכם מקיימים השנה במסירות נפש, לא יאונה לכם כל נזק".

כדבריו כן היה. חלף זמן מה, וענן הארבה הגדול שהשחיר את שמי האיזור בדרכו לקוממיות, עצר בגבולות המושב, הפנה עורף ושב לאחוריו מבלי להזיק מאומה ומבלי להשאיר עקבות. לא נמצא ארבה אחד בכל תחומם.

היה זה נס ופלא גלוי, לו היו עדים מרבית תושבי המושב!

ימים אחדים לאחר שהתרחש הנס, נכנס הרב מנדלסון לבית רבן של ישראל, מרן הרב מבריסק הגרי"ז הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, לספר לו בהתרגשות את אשר אירע.

הרב מבריסק נרעש למשמע הדברים, וביקש להביא את ספר חידושי הרמב"ן על חומש שמות. הוא דפדף לפרשת בא, שם העתיק הרמב"ן את דברי רבינו חננאל על הפסוק: "וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן" (י, יד). זה לשונו:

"…וכתב רבינו חננאל בפירוש התורה שלו, כי מעת עתירת משה רבינו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל מצרים, ואם יפול בארץ ישראל ויבוא ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשיו, ואומרים כי זה כבר ידוע הוא לכל… ועל זה נאמר בתהילים  'שיחו בכל נפלאותיו'".

הרב מבריסק הדגיש בפני הרב מנדלסון את סיום הדברים שכתב הרמב"ן בשם רבינו חננאל: "על זה נאמר שיחו בכל נפלאותיו!". הנה מפורש כתוב כאן, כי ניסים ונפלאות שמתרחשים עם הארבה יש חיוב ומצוה מיוחדים להשיח בהם ולפרסמם.

כמצווה ועושה, פרסם הרב מנדלסון את הדברים בעיתונות הכללית בכל הריכוזים היהודיים, ונתקדש שם שמים על ידו.

לפני שנים אחדות מצאתי בבית אבי מורי שליט"א גזיר עיתון 'דגלנו', בטאונה המיתולוגי של תנועת צא"י בעבר, הנושא את תאריך חודש אדר תשי"ט, שם מתואר בצורה חיה ואוטנטית את פרטי השתלשלות הנס כפי ששמע הכתב מעדי שמיעה וראיה שחוו בעצמם את המקרה. נדמה כי למרות כפילות הדברים נשנה עליהם כאן, בשל המתיקות המיוחדת לשמוע את הפרטים בדיוקם.

כך נכתב שם:

"השתא, חורף שנת השמיטה, אירעה תופעת פלא מדהימה המחייבת אותנו לקיים את מצות 'שיחו בכל נפלאותיו', ולתת לה את הפרסום הראוי וההבלטה הנכונה. מאורע זה שהגיע אף לאוזני מרן גאב"ד בריסק [שליט"א], שימש אצלו נושא זה להתעניינות ושיחה במשך שעה ארוכה.

מעשה שהיה כך היה: בצהרי יום ו', ערב שבת קודש, הופיע בבהלה בבית המרא דאתרא בקוממיות שליט"א [רבי בנימין מנדלסון זצ"ל], אחד מאנשי המושב ובפיו בשורה מרה – להקות ארבה משוטטות בשמי הסביבה, ומהוות סכנה חמורה לדשאים הצומחים בשדות, ופירושה לגבי מושב קוממיות הוא נזק כפול. חבר זה אף הוסיף לומר לרב כי במקומות לא רחוקים, ערך הארבה נחיתות שמד הרסניות.

תשובתו הפסקנית והמעודדת של הרב שליט"א היתה, כי אנשי קוממיות חייבים לבטוח בישועת השם, כי זכות שמירת השמיטה במסירות נפש ומתוך שמחה, ודאי תגן על אדמותיהם מפני המזיקים החמורים.

בשעות אחר הצהרים נראו מחדש להקות ארבה במספר מוגבר יותר, אך רוח הציבור היה איתן וחזק, לנוכח דברי הרב שליט"א.

שבילי קוממיות הומים בתכונת ערב שבת המתקרבת. החברים נחפזים לעבר בית המרחץ. ילדים לבושי בגדי שבת שבים מבית המאפיה ובידיהם סלים מלאים מיני מאפה. על פני החברים נסוכה ארשת רצינות בלתי רגילה, אך מלאה בטחון, עוטה בזוהר מיוחד של התכוננות לקבלת פני שבת מלכתא. רכס הגבעות שממערב, הנשקף על פני המישור בואכה אשקלונה, החל להאדים, ובהרי חברון שבמזרח, שוררת אוירת בין השמשות שאננה, השמש החלה שוקעת אט אט  והיקום עומד לנוח את מנוחת השבת.

לפתע החלו עולים ובאים מכיוון מערבית דרומית, בסערה ובקצב מוגבר, להקות חגב אדירות. מחנה כבד מאוד, ויכס את עין הארץ. ישוב זבדיאל הנראה וסמוך, אופַּל מרוב הארבה שהופיע ברבבותיו. ענני הארבה הולכים וקרבים לאזור קוממיות.

המצב החריף. במושב תכונה רצינית, החברים ניצבו בפתח בית המדרש, שמורק ונוקה כראוי לכבוד שבת, לחזות במתרחש. כעבור דקות ספורות נראה המחנה נוחת בשדות. השעה היתה מצומצמת. מספר חברים נשלחו בחפזה בכוונה למקום הנחיתה לבדוק את התוצאות ולקבוע את שטח הפשיטה.

כשהגיעו החברים המבוהלים למקום בו חונה צבא החסיל, קרעו עיניהם מרוב תדהמה והשתוממות. הם נוכחו לראות בפלא הגדול המתחולל על אדמת הדרום המקודשת בקדושת השביעית, אשר למרגלות הרי עיר האבות חברון, ובעיניהם חזו כיצד הארבה זוחל על הגבולות.

החגב בהמוניו מכרסם את ירק השדה של זבדיאל, ואילו על פני שדות קוממיות הוא לא "הורשה" לעלות. משני הצדדים הותקף המושב קשות, ואילו המושב עצמו נדמה היה כאי שקט בין גלי סער זועפים. כמו חומות רוח בלתי נראות בעיני בשר סכרו בעדו.

עם השקיעה, מששבו השליחים לבית המדרש ובפיהם בשורת הנס, פתח הציבור ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

בתום קבלת שבת נשא הרב שליט"א דברים, ועמד על הסבר התופעה הגלויה הזאת, אשר נראית לכאורה בעיני אדם כשינוי הטבע. הרב הסביר בארוכה את יסודות המושג הטבעי, ומה פירושו וגורמיו של השינוי בטבע, ואמר בהתרגשות: "זכות השמיטה, והאמונה הברה בסגולת שמירתה, היא שעמדה לאנשי קוממיות, לבלתי יוזקו משליחי ההשגחה העליונה, מהם סובלים מחללי השביעית. כי הם אלו המבצעים הלכה למעשה את הלכות השביעית, מתוך שמחה של מצוה והוד קדושה".

הרב ציין בסוף דבריו, כי החגב כבר מילא שליחות דומה בשנת תר"ן; כפי שמובא בהקדמת הרידב"ז לפירושו 'פאת השולחן': "וזה לכם לדעת, אשר אחר חילול השמיטה הראשונה בשנת תרמ"ט, שלח הקדוש ברוך הוא בשנה שלאחריה חגב וארבה ואכל את כל תבואות הארץ ויצאו כולם נקיים…".

הרב סיים בבקשה לציבור: "אנו מקדשי שביעית חייבים לפרסם את פרשת הארבה כיצד שמר עלינו השם יתברך בהשגחה פלאית מדהימה, כדי שיתקדש שם שמים, וידעו הכל – כי אין אדם שומע לי ומפסיד".

עד כאן מהתיאור האוטנטי המיוחד, שנכתב באותה שנה בבטאון 'דגלנו'.

ברצוני להוסיף, כי לפני שנים אחדות הוזמנתי לשאת דברים במושב קוממיות, והזכרתי בדברי כי אני נרגש לדבר במקום קדוש כזה, בו היו החלוצים הראשונים של מצות השמיטה בארץ הקודש. לאחר הדרשה ניגש אלי אחד מזקני הקהילה, רבי אריה שטינמץ הי"ו, אשר שימש כמזכירה המיתולוגי של המושב במשך עשרות שנים, ושיתף אותי בזכרונותיו:

"אני זוכר היטב את המתח הגדול ששרר במושב קודם בוא הארבה לסביבה, ובעיקר את הנס והפלא שהתחולל אחר כך. המקרה עורר בשעתו הדים עצומים, עד שגם הרחוקים מתורה ואמונה, לא התכחשו לו, והודו בפה מלא כי יד ה' הוא!"

"לאחר כמה שנים", הוסיף לספר לי רבי אריה, "פגשתי יהודי בעל תשובה, אשר אביו היה פעיל חילוני מוכר ממושב 'יד נתן', מושב המקביל לקוממיות, וזה אינו יכול לשכוח את אותו היום בו נראו מרחוק ענני הארבה השחורים, ואת הדאגה שליותה את התושבים ב'יד נתן', למרות היותו אז ילד צעיר.

"הוא זוכר את הארבה מתקיף את מושבות הדרום ללא רחם, ואביו קרא לו לסייע לו בגירושם. לא היו אז אמצעי ריסוס כפי שקיימים היום, כך שהדרך המקובלת היחידה לסלקם היתה בצורה פרימטיבית, הם היכו עם מכסי סירים זה בזה, וגרימת הרעש גרמה לארבה להימלט. אולם הם יצאו לשדה והחלו להרעיש ולהכות את הארבה בנסיון לגרשם, אך לשוא, דבר לא עזר. לא היה שייך להשתלט על כמויות כה גדולות של ארבה.

"תוך כדי הכאה הביט הילד על השדות של המושב הסמוך קוממיות, והיה המום ומופתע, אף ארבה לא נראה בשדותיהם. הוא שאל את אביו מה הסיבה לכך, ואביו נאלץ להשיב לו בפה רפוי: 'כנראה אלוקים שומר על שדותיהם כי הם שומרים על מצות שמיטה'…

"הנס הגלוי הזה עורר אותו להכיר באמיתות התורה ומציאותו של בורא עולם, וכנראה זה היה אחד הגורמים שחזר ברבות הימים בתשובה".

כך שמעתי כאמור מפי רבי אריה שטיינמץ ששמע בעצמו מבעל המעשה.

באותו ביקור שוחחתי גם עם רבי יצחק פרקש שליט"א, אף הוא מותיקי תושבי קוממיות ומאנשי הצורה המפארים את המושב. עד שנת תשי"א הוא התגורר עם בני משפחתו בעיר 'קרית אתא' סמוך לביתו של רבי בנימין מנדלסון. בשנה זו כאשר התבקש רבי בנימין להגיע ולכהן כרבה של קוממיות, משפחת פרקש התלוותה אליו לקוממיות.

רבי יצחק סיפר לי במתיקות מיוחדת, כי עדיין צרוב בזכרונו אותו יום שישי סוער, כיצד מכונית הדואר האדומה נכנסה למושב וכולה מוקפת חגבים… הדוור סיפר, כי כל הישובים הסמוכים מלאים בנחילי ארבה, בצורה שאינה ניתנת לתיאור, וכאשר נכנס שם במסלולו השבועי הקבוע, החגבים עטפו את מכוניתו.

רבי יצחק צעד איתי בחוצות המושב, והראה לי כיצד במקומות מסויימים הגבולות אינן ישרות, פעמים שהגבול מתעגל כלפי פנים ופעמים כלפי חוץ. הוא החוה לי באצבעו: "אתה רואה, עד כאן הארבה הגיע, וממש כאן בסיבוב הגבול הוא נעצר. זה היה נדמה לרואים כאילו יש כאן חומה שקופה המונעת מהארבה להיכנס לתוך ישובנו… ראינו זאת בעיננו והשתוממנו!".

(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')