התלהבותו הנשגבה ועבודתו הנאדרת בקודש של האדמו"ר בעל 'באר יעקב' מנדבורנה זצ"ל בעת קיום מצוות הדלקת נר חנוכה, היתה נפלאה עד מאד, ברשפי אש קודש, בדביקות וחשיקות לעבודת הבורא עד כלות הנפש. וראו וחשו כל הנוכחים בשעת עבודת הקודש, כי ראשו וכל מעייניו של רבינו נתונים נתונים בגבהי מרומים בשמי שמים ואין איתו יודע עד מה מהנעשה והנשמע במחיצתו באותו עת.
סיפר אחד מחשובי רבני חסידי נדבורנה, ממרביצי התורה והחסידות, כי בשנים קדמוניות טרם נתעטר רבינו להנהיג את עדת ישורון, עוד בחיי אביו האדמו"ר בעל 'דבר חיים' זי"ע, איוותה פעם נפשו לחזות בעבודת הדלקת הנר כפי שמקיימה בנו של הרבי – רבינו זצ"ל, אולם לא ידע כיצד ימלא את משאלתו, שכן רבינו עורך היה את הדלקת נרו בתוך ביתו המסוגר יחד עם בני הבית בלבד, ומעולם לא באו אנשים להיות נוכחים באותו מעמד.
פנה אל אחד מבני הבית קודם ההדלקה וביקשו בתחנונים כי יואיל להכניסו אל החדר בשעה שרבינו עורך את הדלקתו על אף שהדבר איננו מקובל, אולם בן הבית סרב לכך באומרו כי חושש הוא מהקפדת הרבי, אשר לוודאי לא ימצא חן בעיניו שנוהגים בו מעשה אדמו"רות ומכניסים אנשים למחיצתו בעת כזאת. הפציר בו החסיד עוד ועוד, עד שנוכח הלה כי בנפשו הדבר והגה רעיון בליבו כיצד למלא את משאלתו מבלי לעורר תשומת לב.
אמר לחסיד כי יעמוד מוכן מאחורי הדלת בשעה היעודה, וימתין עד אשר יפתח רבינו באמירת ה'לשם יחוד' קודם ההדלקה, והיה כאשר ישמע את קולו של רבינו מתנשא ומתחטא בתיבות התפילה, יקרב אל הדלת בלאט והוא יכניסנו אל תוך החדר, ומובטח הוא שבאופן זה לא ישגיח בו רבינו כלל ולא ידע מבואו ומצאתו…
וכך הוה, בעת ששפך רבינו נפשו בתפילת ה'לשם יחוד', נכנס החסיד אל תוככי החדר, עובר בלכתו על פניו של רבינו שלא הבחין בו כלל, ונותר בחדר עוד שעה ארוכה לאחר שהעלה רבינו את הנרות, כאשר בכל עת אמירת המזמורים אין רבינו משים ליבו מאומה מהנעשה סביבו. רק מעט לפני סיום סדר ההדלקה החווה בן הבית לחסיד כי עתה היא השעה להסתלק ולצאת מן המקום…
(הרב משה פנחס הלוי הורביץ, גיליון מרי"ח ניחוח וישב תשע"ו)