בעת שהתוודע יוסף הצדיק אל אחיו, שִׁכְנְעָם שהוא אחיהם באומרו: "והנה עיניכם רואות... כי פי המדבר אליכם", ופירשו חז"ל: "בלשון־הקודש". בספר הקדוש 'אגרא דכלה', להגאון הקדוש רבי צבי אלימלך מדינוב זי"ע, מפרש זאת כך: כידוע מפרק־שירה וממקורות נוספים, לצומח ולבעלי־החיים ישנה שפה משלהם, שאינה מובנת אלא ליחידי סגולה; וכך הדבר גם בקרב בני האדם - שאין שפת בני מדינה אחת מובנת לבני מדינה אחרת. ומדוע אפוא נקרא דווקא המין האנושי בשם 'מְדַבֵּר'? משום שהעולם נברא בלשון־הקודש, והשֵׁם האמיתי של כל דבר בבריאה הוא בלשון־הקודש, ויתר השפות הן רק כסימן; ולדוגמה: המאכל העשוי מחיטה נקרא בלשון־הקודש 'לֶחֶם', והוא שמו האמיתי, ואילו כינויו בלשונות האחרים, כגון ברוי"ט ב'יידיש', אינו שמו האמיתי אלא סימן המורֶה על מאכל החיטה. ולפיכך - אין מעלת ה'מדבר', היתֵרה על הצומח והחי, אלא למי שמדבר בלשון הקודש; וזו כוונת חז"ל בדיוקם מהמילה: "המדבר", דהיינו ה'מדבר' בה' הידיעה, אשר על שמו נקרא האדם מדבר - בלשון־הקודש.
כדברים האלה כתב גם המשנה־ברורה, ואף מסיק מהם מסקנה הלכתית: לשון־הקודש היא לשון 'מצד העצם', ועל כן המברך ומתפלל בלשון־הקודש - יוצא ידי חובתו אף כשאינה מובנת לו ולא לאנשי מקומו; ולעומת זאת, יתר השפות אינן לשון אלא בגין 'הסכמת בני המדינה', ובמקום שהשפה אינה מדוברת, אינה נחשבת ללשון כלל, ועל כן המברך ומתפלל בשפה זרה - אינו יוצא ידי חובתו אלא כששפה זו מדוברת הן בפיו והן בפי רבים מאנשי המקום.
בהקשר לדברים אלו, מתוארת האפיזודה דלהלן: הגר"י הוטנר, בספרו 'תורת־הנזיר', מקשה קושיה עצומה על דברי המשנה־ברורה בסוגיה זו, ובהזדמנות אף הקשה זאת להגרח"ע גרודז'ינסקי. הגרח"ע שלח את הקושיה לחפץ־חיים עצמו, אך החפץ־חיים לא השיב עליה, אלא ציין כי "בעת שלמד את הסוגיה, הכל היה ברור".
למעשה, אין להתפלל ולברך בשפה זרה אלא באקראי, ואף מי שאינו מבין את לשון־הקודש - ראוי שיתפלל בה, משום שיש בה סגולות ומעלות רבות; ועוד - שבמילות התפילה בלשון־הקודש רמוזים סודות נשגבים, ואף כשאין זוכים לכוון באמירתן כראוי, התפילה עולה למעלה ופועלת את פעולתה. ברם, בעלי־תשובה שאינם יודעים לקרוא בלשון־הקודש, הורו הגר"מ פיינשטיין והגרי"ש אלישיב, שיתפללו מתוך תרגום לשפתם, אשר נכתב בידי אדם נאמן המדקדק במצוות, עד שיתרגלו לקרוא בלשון־הקודש.
[מקורות: אגרא דכלה, פרשת ויגש; ביה"ל סב, ב, ד"ה יכול; ביאורים ומוספים 'דרשו', 2-3; משנ"ב ס"ק יג וביה"ל שם ד"ה יכול; ביאורים ומוספים דרשו, 25]