מדוע מקריבים שעירי עצרת?
היכן חסכה התורה בממונם של ישראל?
ולאן הסכין מושכת את הקרבנות?
על כך ועל עוד נושאים מעניינים נלמד היום במסכת זבחים דף ו
דף ו עמוד א
* המקדיש - מוסיף חומש (אם הומם ובא לפדותו), ומתכפר - עושה תמורה, והתורם משלו על של חבירו - טובת הנאה שלו.
* במשנה בתחילת המסכת נאמר: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" - והגמרא בסוגייתנו מתלבטת האם כפרו על החטא שהופרשו עליו (ואין לו לדאוג מן הייסורים) או לא, ורב ששת בריה דרב אידי סובר שלא כיפרו.
* הגמרא מתלבטת (עד תחילת הדף הבא) האם עולה שנזבחה לשמה מכפרת לבעליה אף על עבירת עשה שעבר לאחר הפרשת הקרבן.
דף ו עמוד ב
* ראויים היו ישראל להקריב קרבנותיהם בכל עת ובכל שעה (כי כל שעה הם בספק חוטאים), אלא שחיסך הכתוב.
* רב פפא מבאר (בדעת רבי שמעון) שקרבנות צבור לב בית דין מתנה עליהן (והגמרא בסוף העמוד מקשה על כך).
* לדעת שמואל: קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן (ורק בשעת השחיטה נקבע שמם עליהם).
דרשו מגיש: שיעורי הדף היומי בגמרא בצורה פשוטה ובהירה מפי הרב אליהו אורנשטיין שליט''א