"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" (דברים י״א י״ג)
התורה נקנית מתוך ענוה ושפלות הרוח. מי שהוא כאסקופה הנדרסת, דורכים עליו ואינו מרגיש מאומה, "נפשי כעפר לכל תהיה". לא זו בלבד שזוכה לקנין תורה, שהתורה נתנת לו במתנה והיא חקוקה בליבו ותלמודו מתקיים בידו- עוד זוכה שהקב"ה מעלהו לגדולה. לעומת זאת, מי שיש בו גבהות רוח וגסות לב, לא רק שאינו זוכה לקנין תורה, אלא סופו שהקב"ה משפילו.
בישיבת ראדין היה בחור שבלט בתאוות הכבוד שלו. מרן החפץ חיים זצ"ל רצה להעמידו על דרך הישר. קרא לו לחדרו ואמר לו: "אני רוצה לשאול אותך שאלה. הגמרא אומרת (עירובין יג ע"ב): 'כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו'. על פי זה ידוע המאמר בפי הבריות: 'כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו'. אמור נא לי, מה זו ההדגשה הזאת – 'כל'? הלא די היה לומר 'הבורח מן הכבוד'!", התלמיד לא ידע לענות, והמתין למוצא פיו של הכהן הגדול מראדין.
אמר לו ה"חפץ חיים": "כל' בא לרבות גם כאלה שבאמת יש בהם מעלות טובות ומגיע להם שיכבדו אותם – למשל, בחור חשוב כמוך… גם הם, אם הם רודפים אחר הכבוד – לעולם לא ישיגו אותו, כי ככל שירדפו אחריו – יברח הוא מהם… 'כל הרודף אחר הכבוד' – יהיה מי שיהיה – 'הכבוד בורח ממנו'. וכן להיפך: 'כל הבורח מן הכבוד – הכבוד מחזר אחריו'. כל מי שבורח מהכבוד, יהיה מי שיהיה, גם אדם שאין בו שום מעלה והוא כלל לא ראוי לכבוד – בסופו של דבר הכבוד ישיג אותו. מדוע? כי אחרי הכל יש לו מעלה טובה אחת – הוא בורח מן הכבוד… ובגלל המעלה הזאת, הכבוד ירדוף אחריו ובסופו של דבר הוא ישיג אותו".
כשיצא הבחור מהחדר הקיפו אותו חבריו והסתקרנו לדעת: "מה אמר לך החפץ חיים"? אמר להם: "החפץ חיים שיבח אותי, הוא אמר שאני בחור חשוב, יש בי מעלות טובות ומגיע לי כבוד!"…
כל אחד שומע מה שהוא רוצה לשמוע… החפץ חיים מוכיח אותו – ומה שהוא שומע אלו דברי הלל ושבח עצמיים…
"אוזן שומעת תוכחת חיים" (משלי ט"ו, ל"א). לכל אדם יש שתי אוזניים, אבל זה עדיין לא אומר שיש בו את מעלת ה"אוזן שומעת". "שמיעת האוזן" היא אחד הקניינים הראשונים שהתורה נקנית בהם, ובלעדיה אי אפשר לקבל את ה"תוכחת חיים".
● ● ●
הנה דוגמא כיצד להשמיע דברי תוכחה, ואיך לשמוע אותם:
אדם שלמד עם ר' אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד בישיבה התגורר בורשא. הוא פנה למסחר, הצליח בעסקיו והתעשר. לימים הגיע לבקר את רבי אלחנן בביתו שליד הישיבה. ר' אלחנן לא רצה להנות מקופת הישיבה אלא רק את ההכרח שבהכרח. ראה אותו גביר את הדלות בביתו של רבי אלחנן, פנה אליו ואמר לו: "רבי אלחנן, קשה לי לראות את הדלות בביתך, הרי אני מכיר את כישרונותיך הגדולים, בטוחני שאם היית נכנס למסחר היית מתעשר יותר ממני".
רבי אלחנן לא השיב לו על דבריו ופנה לשוחח עימו על ענינים אחרים. הוא ארח אותו בביתו, האכילו והשקהו. כשסיים את ביקורו, לווהו רבי אלחנן לתחנת הרכבת. היו שם שתי רכבות, אחת נסעה לורשא והשניה נסעה ליעד אחר. הרכבת שנסעה לורשא היתה עמוסה נוסעים ובשניה היו נוסעים ספורים. הגביר רכש כרטיס לורשא, עיר מגוריו.
פנה אליו רבי אלחנן ואמר: "עיניך הרואות, הרכבת לורשא צפופה ואלו הרכבת השניה ריקה כמעט לגמרי. למה לך לעלות על הרכבת שעושה דרכה לורשא, תעלה על הרכבת השניה, תוכל להתרווח במושבך ולהנות מנסיעה נעימה". -"אבל היעד שלי הוא ורשא". -"כן, אבל למה לך לנסוע בצפיפות, לא כדאי לנסוע ברכבת מרווחת?"
הגביר החל להרים את קולו בנימה של כעס: "ר' אלחנן, אינך מבין? אין לי מה לנסוע ברכבת השניה. אני צריך להגיע לביתי בורשא"… ור' אלחנן בשלו: "ובכל זאת למה לך לנסוע בצפיפות, לא כדאי לך לעלות על רכבת נוחה ומרווחת?. הגביר כבר לא שלט בעצביו: "אינך מבין? למה אינך שומע מה אני אומר? אמרתי לך: זה לא הכיוון שלי!"…
ואז פנה רבי אלחנן אל הגביר ואמר לו: "ואתה אמרת שיכולתי להיכנס למסחר ולהצליח? זה לא הכיוון שלי!! מדוע את זה אינך מסוגל להבין?!"…
(מתוך 'יחי ראובן')