לפני זמן מה אמרתי, שלדעתי "גדול" הוא אחד שמצטיין בכמות "הלב" שיש בו לזולתו – דהיינו ה"עקסטערע געפיל" – ה"הרגשה המיוחדת" – שיש לו לאחרים וכעת ברצוני להרחיב עוד הדיבור בנידון.
הגאון רבי ירוחם אלשין שליט"א ראש ישיבת ביהמ"ד גבוה לייקווד, סיפר פעם ב"מלוה מלכה" בבית מדרשינו, מה ששמע מאת הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל ראש ישיבת לייקווד, שאחד מהגדולים באירופה רצה לדעת מהו התפקיד העיקרי של רב ומנהיג ישראל, ולזה נסע לכמה מגדולי הדור לשמוע מה בפיהם בנידון. והנה נסע הלה להגה"ק מרן ה"חפץ חיים" זי"ע, ושאל אותו מהו תפקידו של רב בישראל, אמר לו ה"חפץ חיים", שעיקר תפקידו של רב הוא הרבצת תורה, שיעשה כל מאמץ להרביץ תורה להגדיל תורה ולהאדירה. לאחר כן נסע אל הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, שאמר לו, שעיקר תפקידו של רב הוא ההוראה, לפסוק שאלות, ובזה הוא צריך להשקיע כל מרצו וכוחו לפסוק כדבעי, כח הפסק – וכן ענה לו הגאון בעל "ערוך השלחן" זצ"ל. הגאון רבי איצ'ל פטרבוגער זצ"ל – בתור תלמיד של הגה"צ רבי ישראל סלנטר זצ"ל – אמר, שעיקר תפקידו של רב הוא להשמיע דברי מוסר במקהלות עם ולרומם את כל עדתו ברוחניות ולשיפור מעשיהם. לאחר כל זה, נסע אל הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, ושאל גם לחוות דעתו, ובין הדברים אמר את את כל התשובות הנ"ל ששמע מקודם, אמר לו רבי חיים: כל הדברים ששמעת הם באמת דברים חשובים מאוד, כי אכן כל אחד ואחד שמנהל עדה קדושה בישראל צריך להרביץ תורה ולומר תוכחה וכו', אך לדעתי עיקר תפקידו של רב בישראל הוא "צו טראגן דעם ציבור" – והוא עיקר שבעיקרים – את הנשיאת עול עם כל אחד ואחד מבני קהילתו – שיהיה להם לעזר ולאחיסמך בכל הצטרכיותיהם, ויעמוד לימינם בכל מה שהם צריכים, זה מה שרב בישראל צריך לעשות…
סיפר הגאון רבי ראובן פיינשטיין שליט"א – בנו של מרן הגאון האדיר שר התורה רבי משה פיינשטיין זצ"ל – שבהיותו ילד, בעת ששהה עם אביו הגדול בחדשי הקיץ בקאנטרי, ובאותם ימים עדיין לא היו המתקנים והמשחקים להילדים שישחקו שם בקאנטרי, והדבר היחידי שהיו משחקים היה, שהיו נוסעים עם בעל הקאנטרי כשהיה נוסע לעיר לקנות דברים, והיה לו גורר להאוטו שלו, והילדים הקטנים היו מתיישבים שם ונוסעים אתו. ומספר רבי ראובן, שכשהוא היה לומד עם אביו בחוץ, מיד כשהיה רבי משה רואה את הבעה"ב שמגיע, והילדים עולים על הגורר לנסוע לעיר, היה מיד סוגר את הגמרא ורץ עם בנו לעבר האוטו כדי שבנו יסע ביחד עם כל הילדים העירה… עוד מספר רבי ראובן, שזוכר בילדותו, שאביו רבי משה היה כבר שוקד על תלמודו בשעות המוקדמות של הבוקר, וזוכר איך שהיה רבי משה נכנס לחדרו בימים הקרים – בעת שהיה עדיין באמצע השינה – ומניח את בגדיו (של בנו) על התנור שיתחממו, ומיד כשהקיץ רבי ראובן, היה אביו מלבישו עם הבגדים החמים כדי שיהיה לו חם
מספרים, שאצל הרה"ק מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע נכנס יהודי אחד מודרני עם בנו בחור "בר מצוה", כדי שהרבי יניח לו תפילין. לאחר התפילה הביא הלה לעקעך להציבור לכבוד שמחת ה"הנחת תפילין", אך בהיות שעל פי חזותו של היהודי היה ספק גדול אם אפשר מטעם כשרות לטעום מה'כיבוד', לכן לא ניגש שום אדם לטעום מהלעקעך, והיהודי עמד בצד נכלם ולא הבין למה לא ניגשים לאכול מהמטעמים שהביא. כשהבחין ה"אמרי חיים" זי"ע במה שאירע שם, הבין מיד את סיבת הדבר, וניגש ליטול מהלעקעך והתבטא בקול "אני מבין שאף אחד לא רוצה לטעום מהלעקעך קודם שמניחין תפילין דרבינו תם, אבל כולכם יכולים לעשות כמו שאני עושה, לוקחים חתיכה לכבוד השמחה, ומברכים את בעל השמחה, ומניחים בצד לאכול לאחר שיניחו תפילין דרבינו תם"… והורה להמשמש בקודש שיטול שני חתיכות ויכניס לחדרו… כל הנוכחים הבינו מיד את הרמז, ותוך כמה דקות לא נשאר כלום מהלעקעך, והלה הלך לדרכו בשמחה וששון מבלי להיפגע.
לפני שנים נולד אצלי בת בערב שבת, היה נידון אצלינו מה לעשות, אם להישאר בבית החולים שם או לעבור לבית חולים בעיר אחרת שיש שם יותר מומחים, ולכן התקשרתי אז למו"ר הגה"צ רבי אליהו שמחה שוסטאל זצ"ל ראש ישיבת בית בנימין בסטעמפערד, להתייעץ עמו בנידון, ולבסוף הוחלט להישאר שם בשבת קודש. והנה בבית החולים שם לא היה אז התארגנות לאנשים שומרי תורה ומצוות לעזור להם בסעודות שבת קודש וכדו', ולכן לא היה לי במה לסעוד את סעודות השבת כדבעי, אך מחוסר ברירה נשארתי שם. והנה ביום שישי אחה"צ אני רואה שני אברכים נכנסים לבית החולים שם, וניגשים אלי עם חבילה גדולה בידיהם, ומושיטים לי את החבילה. אני פותח את החבילה, ורואה שם כל מאכלי שב"ק ערוכים ומסודרים באופן נעלה ביותר, ושאלתי אותם בתימהון "מי אתם ואיך אתם יודעים שאני נמצא כאן", והם משיבים לי, שהם גרים ביישוב לא רחוק מכאן, ולפני זמן קצר הם מקבלים טלפון מאת הרבנית שוסטאל ע"ה, אשת חבר של מו"ר הנ"ל (בתו של הגה"צ אב"ד מאטערסדארף זצ"ל), והיא אומרת להם שהיות שבבית החולים לא רחוק ממושבותם נמצא כעת אברך אחד, והוא נשאר שם לשבת קודש, ואין לו כלום לשבת, לכן היא מבקשת מהם שיביאו לו כל הדברים לשבת, ולעזור לו במה שהוא צריך, וזה מה שאנו עושים…
סיפר לי ידידנו הרב החסיד הנעלה ר' חיים יודל אסטרייכר שליט"א מחשובי מרביצי תורה בעיר התורה לייקווד, שכידוע שכ"ק מרן האדמו"ר מסקולען שליט"א היה מגיע להשתתף כמעט בכל חתונה וחתונה שהיו מזמינים אותו, ורק בזמן האחרון, שהרבי ממרום גילו המופלג בליעה"ר הוא כבר חלש מאוד, הוחלט שהרבי אינו משתתף בשום חתונה, ואף כשאחד ממשמשיו הנאמנים מהמקורבים אליו ביותר חיתן אחד מיוצאי חלציו, לא בא הרבי להשתתף – וזאת כדי להראות שהרבי אינו משתתף בשום שמחה יהיה מי שיהיה – לבד מנכדיו או ניניו. פעם – סיפר ר' חיים יודל – בשמחת הנישואין של אחד מקרוביי, הופתעו הנוכחים לראות את הרבי שליט"א מסקולען מגיע להשתתף בשמחת החתונה, והיה הדבר לפלא גדול, שהרי ידוע היה שהרבי לא יוצא מביתו כלל לשמחות, ולאחר חקירות אצל הגבאים נודע דבר נפלא, שאבי הכלה נכנס עם בתו הכלה לקראת החתונה להתברך אצל הרבי שליט"א, ובאמצע פרצה הכלה בבכי, והרבי שאל למה היא בוכה, ואמרו להרבי שהכלה אומרת ששמעה שהרבי לא ישתתף בשמחת נישואיה והדבר כואב לה מאוד, ולכן היא בוכה. והנה כשהגיע זמן החתונה, אמר הרבי לפתע להפתעת הגבאים, שהוא רוצה להשתתף בהחתונה, והשתוממו מאד, שהלא עשו גדר חזק שהרבי לא ילך לחתונות, ואף לשמחת החתונה שעשה אחד מהמשמשים הקרובים לא הלך הרבי, ומה ראה כאן הרבי, שנחוץ כ"כ לשבור את הגדר החזק, וענה הרבי "הלא הכלה בכתה"…
פעם התבטא אחד על יהודי מסויים שהוא "צדיק נסתר", ישב שם אדם חשוב, וכששמע את התבטאותו הנ"ל, הגיב ואמר: זה שהוא "נסתר" – אכן באמת יתכן שהוא כך, אבל "צדיק" – הוא רק מי שחושב ודואג להשני גם כן… זכורני שלפני שנים שהה כ"ק מרן אדמו"ר מוויזשניץ- מאנסי שליט"א בלייקווד, והתאכסן בבית בעל האכסניה לאדמור"י בית וויז'ניץ, ה"ה הנגיד החסיד המפורסם ר' יוסף אטלס הי"ו ראש הקהל וויזשניץ לייקווד, נכד הרה"ח ר' לייבל איינהארן ז"ל ראש הקהל וויז'ניץ בארא פארק, שגם הוא היה בעל האכסניה של אדמור"י בית וויז'ניץ לדורותיהם. כשנפרד הרבי שליט"א מקהל עדתו, הייתי שם גם אני, וראיתי איך שהוא נפרד מבעל האכסניה בהתרגשות נפלאה, ואח"כ ניגש בעינים עצומות לעבר המטבח – שם שהתה באותה עת בני ביתו של בעל האכסניה – והרבי הודה לה במאור פנים מכל הלב על כל מה שטרחה למענו, והאציל עליה ברכות לרוב.
שמעתי סיפור נפלא על כ"ק מרן אדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א – איתן מושבו במרכז חסידי וויז'ניץ בני ברק, שכשביקר בחוץ לארץ לפני תקופה, בטרם חזר לארץ ישראל ביקש ממשמשו שיקנה עבורו "בובה", (וכשראה שמשמשו תמה על כך, שכן בקשה מוזרה היא לכאורה, סיבר הרבי שליט"א באזנו את פשר הבקשה, וכך אמר הרבי: בנוהג שבעולם, כשאבא מבקר בחוץ לארץ, אזי כשחוזר מביא האבא עמו מתנות עבור ילדיו הקטנים, והנה לאחרונה נפטר רח"ל אחד מהאנשים בקהילתנו – אברך צעיר לימים, והשאיר אחריו יתומה קטנה, ועכשיו שאני חוזר מחוץ לארץ לארץ ישראל, הנני צריך להביא לה מתנה, שכן כעת אני הנני ה'אבא'…
איתא בילקוט שמעוני (פרשת אמור רמז תרנ"ד) דבר נורא: אתה מוצא שלש שמחות, כתיב בחג ושמחת בחגך, והיית אך שמח, ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים (ויקרא כ"ג, מ'), אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, למה, בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה, משום בנפול אויבך אל תשמח, ע"כ. והדברים נוראים, שכן המצריים הם אלו שהרגו וטבחו והשתעבדו בפרך בעם ישראל, ואח"כ כגמולם השיבו בראשם שנטבעו בים סוף, אך מ"מ משום בנפול אויבך אל תשמח אין יכולים לשמוח! אכן מגיע להם מכות, אבל 'שמחה' – לשמוח, לא! אי אפשר לשמוח, לכל הפחות קצת רגש, והדברים נוראים! וידוע בשם האבן עזרא שביאור מילת 'אכזר' הוא אך- זר, שהוא זר מהקב"ה ומתכונת בני ישראל שהם רחמנים. ההשתתפות בצערו של הזולת יש בה עדות לדרגת ותכונת הנפש וכושר הנשמה הפנימית החבויה במכמניו של האדם.
סיפר לי אחד מבני חוץ לארץ, שפעם אחת שהה בארץ ישראל ביו"ט במחיצת מרן האדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א – על ישראל הדרתו בקרית וויז'ניץ בני ברק, וביו"ט שני של גליות – שהוא יום טוב לבני חוץ לארץ – ערך הרבי שליט"א סעודה לכבוד יום טוב לכל בני חוץ לארץ ששהו אצלו, והוא עצמו השתתף עמם ונטל ידיו לסעודה זו. לאחר הסעודה עברו הקהל איש איש לפני הרבי שליט"א לברכת "גוט יו"ט", והרבי אמר לכל אחד "יישר כח" – על השתתפותו בסעודה. והיו אלו שתמהו, שהרי הרבי הוא שהכין את הסעודה ולא הם, ולמה מגיע להם ברכת יישר כח על כך – אדרבה, מגיע ייש"כ להרבי על שהכין להם סעודת חג. והנה כששמע הרבי את שאלתם, ענה בענוות קדשו "בצדק מגיע לכם 'יישר כח'! – תארו לעצמכם איזה פנים היה לזה אם לאחר שהכנתי את הסעודה לכבודכם לא היה אף אחד מכם מגיע להסעודה"…
הגה"צ רבי שמעו'לע זעליכאווער זי"ע המשגיח המפורסם דישיבת "חכמי לובלין", אירח פעם אחת אורח זקן על שולחנו בליל הסדר, מספר תלמיד אחד שהתארח גם הוא באותה שנה, שכאשר רבי שמעון הבחין ששיני הזקן נשרו, אמר לו שיטבול את המצה במרק לרככו, וכשהזקן חשש לאכול געבראק"ס (מצה שרויה), אמר לו רבי שמעון, שאם הוא חושש לאכול מצה שרויה אזי גם הוא יאכל עמו מהמצה השרויה… ואח"כ סיפר לו על הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל מווילנא, אשר פעם בחג הסוכות היה מצונן ושוכב על מיטת חוליו, ואז הגיע אליו איזה אורח לבקרו, והוא הורה לבני הבית שיערכו את השולחן בסוכה לכבוד האורח, וכשהתחיל האורח לאכול, פתאום רואה הוא את הגאון כשהוא מעוטף במעיל עבה מגיע, גם כן לאכול בסוכה. נחרד האורח ואמר לו: רבינו, הרי חולה אתה ומצטער פטור מן הסוכה, ענה לו ר' חיים עוזר: צודק אתה שהמצטער פטור מן הסוכה, אבל המצטער אינו פטור מהכנסת אורחים, ואיזה הכנסת אורחים הוא זה כשאתה יושב ואוכל בסוכה לבדך, ולכן באתי הנה…
(מתוך 'נועם שיח' יו"ל ע"י מכון אפריון לשלמה תזריע מצורע תשע"ז)