גדולי בעלי האמונה התמידו בעבודתם לראות בכל דרכי הטבע את הקדוש ברוך הוא ואת חסדיו הגדולים ונפלאותיו שנעשים עמנו אף בשגרת היום יום, ובזה השקיעו את עיקר העבודה הרוחנית שלהם.
הגאון הצדיק רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א, משגיח ישיבת 'קול תורה', מספר כי מורו ורבו, הגאון הצדיק רבי בן ציון במברגר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', היה מגיע בכל פעם למסר את ה'ועד' המוסר הקבוע בישיבה עם ספר בידו, נ"ך, מדרש או ספר מוסר. אך באחד הימים הוא הפתיע את כלם והגיע ל'ועד' עם עגבניה, סכין וצלחת…
הוא פתח את העגבניה לעיני כלם, והחל לשוחח על 'מה רבו מעשיך השם', החכמה האלוקית הפלאית הטמונה בעגבניה. הוא הסב את תשומת לבם של התלמידים על הקליפה הדקה והחזקה העוטפת אותה ומגנה על בשרה. על צבעה המגרה, על הגרעינים הרבים שיש בה ומחולקים לתאים בצורה מופתית, על טעמה החמצמץ הערב לחך, ועוד.
הוא רצה לחדד בפניהם נקדה זו, כי אין צרך לחפש גבורות ונפלאות מעל דרך הטבע. כדי לראות את בורא עולם, די לפתוח עגבניה פשוטה ולהתבונן בה היטב בעיני השכל, וכבר יגלו נפלאות הבריאה וחכמותיה.
העבודה המעשית של האמונה
ונתמקד בעבודה המעשית של האמונה, כיצד היא הדרך הפשוטה בה יזכה האדם להגיע להכרה בהירה באמונה, לחיות עם בורא עולם בכל רגעיו ותחושותיו?
בילדותי למדתי בתלמוד תורה 'תשב"ר', שבבית מרן ה'חזון איש' זצ"ל בבני ברק. מנהלו הרוחני של התלמוד תורה היה הגאון הצדיק רבי אלעזר צדוק טורצ'ין זצ"ל, דמות רבת הוד משכמו ומעלה של ירא אלקים ושקדן, באישיותו המאלפת הצליח להקרין במידה גדושה על התלמידים מיראת השמים המפלגת שלו וממידותיו הנאצלות.
רבי אלעזר צדוק נמנה על באי ביתו הקרובים של ה'חזון-איש', והתיידד בשנים ההן עם אחינו-כבנו בן ביתו של ה'חזון איש', הלא הוא יבדל לחיים טובים, מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, ולימים חברו בצותא את סדרת הספרים 'שונה הלכות'.
זכרון הילדות החרוט בקרב ילדי התלמוד תורה מאותן שנים, הוא המראה הנפלא והמעורר לאהבת תורה לשקידה ושקיעה בתורה, כיצד רבי אלעזר צדוק יושב בפרוזדור התלמוד תורה, יחד עם רעו הגדול רבי חיים, ולצד כל ההמולה והרעש של הזאטוטים התנתקו לגמרי מכל הסובב אותם, שקעו בד' אמות של תורה והלכה, והתפלפלו בינם לבין עצמם כיצד ובאיזה נוסח לכתוב כל מלה ותיבה בחיבורם המופלא.
בשמו של רבי אלעזר צדוק ספר הגאון הצדיק רבי שלמה ברעוודא זצ"ל, ספור נפלא ובעל מסר נוקב:
בבחרותו, בעת שלמד רבי אלעזר צדוק בישיבת חברון, היה מרבה לפקד את מעונו של ה'חזון איש'. באחת הפעמים שביקר בביתו שמע ממנו דברים מופלאים שהבהילו את חושיו.
החזון איש התבטא בפניו: "ישנם אנשים שכל חייהם עוסקים בתורה ובמצוות ובטוחים הם בעצמם שהם חיים על פי האמונה, אך כשיבואו לשמים יופתעו להיווכח שעדין חסרה להם הרבה עבודה בענין האמונה!"
רבי אלעזר צדוק נחרד עד עמקי נשמתו, ולא הבין על מה מכוונים דבריו. כשהגיע לישיבה וסיפר לחבריו את ששמע, הם הגיבו לו: "מדוע לא שאלת על אתר את ה'חזון איש' עצמו למה הוא מתכון?" אחרים הציעו לו: "מדוע שלא תכנס שוב אל ה'חזון איש' לשאול אותו כיצד באמת יכול האדם להיות בטוח בעצמו שהוא שלם באמונה?"
כעצת חבריו סב רבי אלעזר צדוק על עקבותיו, נסע שוב לבית ה'חזון איש' והציג בפניו את השאלה – למה כוון במה שאמר לו קדם?
ה'חזון איש' השיב לו כך: "רצוני היה רק לעורר אותך על נקודה זו, כי אם האדם אינו עובד על אמונה מדי יום ויום, מטבע האדם האמונה שלו נחלשת ומתפוגגת. לכן על האדם להזהר לא להיות שאנן בלבו ולחשב שהוא כבר 'מאמין', אלא פשוט לעבוד על אמונה ללא הרף ובכל עת".
"כיצד האדם יעשה זאת", הוסיף ה'חזון איש לומר, "על ידי שירגיל את עצמו לבקש מהקדוש ברוך הוא על כל דבר ופרט, ולאחר שתתמלא הבקשה להודות על כך. בדרך זו ירגיל האדם את עצמו שהכל מהקדוש ברוך הוא, ותתחזק אצלו האמונה הפשוטה!"
ואכן סיפר בהשתוממות ראש הישיבה, מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, כי בבחרותו הכיר זקן אחד שאמנם היה פשוט בהליכותיו אך סגל לעצמו מנהג מפלא. לאחר אמירת ה'יהי רצון' בשמונה עשרה האריך לפרט ולבקש על כל דבר שתכנן לעשות באותו יום. לדוגמא היה אומר, "רבונו של עולם! תעזר לי ברחמיך הרבים שלא תהיה לי שום תקלה בדברי עם השכנים, בלכתי למכולת, בעלייתי לאוטובוס", וכך פרט כל פרט ופרט שתכנן למשך היום.
רבי מיכל יהודה אמר בהתפעלות כי ראו עליו בחוש כי הוא חי עם רבונו של עולם. על הכל הוא בקש והתפלל, ובכך הרגיל את עצמו שהוא חי בעולמו של הקדוש ברוך הוא, תחת פיקודו והשגחתו, ואכן זכה להיות בעל מדרגה באמונה.
הנהגה זו, להחדיר כל העת את האמונה בבית על כל צעד ושעל, אימץ לעצמו גם הגאון הצדיק רבי שמואל הומינר זצ"ל, בעל 'עבד המלך', שהרגיל להתבונן בכל פרט ופרט ולהודות להשם יתברך על כך. פעמים שקבע עיתים קבועים ומיוחדים בהם הודה לו ברבים על דברים מסויימים.
חתנו, הגאון רבי יהושע דוד טורצ'ין שליט"א, רב קהילות 'פרושים', סיפר כי בכל שנה בפרוס השנה החדשה, כשניגש רבי שמואל בליל ראש השנה לקדש על היין, עמד ונתן שבח והודאה לקדוש ברוך הוא ברבים, על כך שפרנס אותו בכל מהלך השנה החולפת, וכך נתנה לו האפשרות לקדש על היין מדי שבת ומועד במשך כל השנה…
מאורע מופלא זה הותיר את רישומו על כל בני הבית. הוא החדיר במשפחה כי שום דבר אינו מובן מאליו, כל פרט קטן שקורה עמנו לטובה זה מחסדי השם יתברך ובהשגחתו הפרטית.
כמדומני כי כל אחד שיתבונן על נקדה זו אכן ירגיש צורך להודות על כך, כמו גם על שאר הטובות והניסים הנעשים עמנו בכל רגע ועת, אלא שחסרה לנו ההתבוננות. אולם רבי שמואל שכל שנות חייו היו חטיבה אחת של אמונה צרופה ועבודת השם, אכן העמיק והתבונן ומצא לנכון להודות על כך בקביעות!
"אצלנו בבית הורגלנו להודות על כל דבר"
הרבנית ריזל גלינסקי ע"ה, אשת חבר למגיד המישרים, הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, היתה אשה גדולה מאד, ויקוד אש האמונה והבטחון – שעמל עליה בעלה הגדול בחרוף נפש 'נובהרדוקאית' טיפוסית – נכרו היטב בכל הליכותיה.
שמעתי מאחד הבנים, כי בערוב ימיה היה אברך מסוים שרגיל היה לבוא ולסייע לה בענייני הבית. הלה התגורר ברחוב נחמיה, סמוך למקום מגוריה של הרבנית – ברחוב חידושי הרי"ם, מרחק הליכה של דקות מועטות בלבד מביתה.
באחד הימים עם הכנסו לבית, קבלה אותו הרבנית בחביבות רבה ובמאור פנים כדרכה, והתעניינה אצלו באופייניות: "אמרת תודה להשם על כך שהגעת מביתך לכאן בריא ושלם?!…"
השתומם האיש ושאל ברצינות: "מדוע הרבנית שואלת? שמא ארעה תאונת דרכים או שמא שמעה על פיגוע חס וחלילה שאירע באזור?"
"לא! לא!" השיבה הרבנית, "לא קרה היום משהו מיוחד. אלא שפשוט הורגלנו כאן בבית כי על כל דבר יש לבקש ולהודות. גם בזמנים שהיינו בריאים ושלמים, כשהוצרכנו לעבור מהמטבח לחדר הפנימי בבית, אמרנו תפלה קצרה שנגיע בשלום. וכשבאנו בשלום אמרנו תודה להשם שאכן הגענו בשלום!…
"והנה אתה הלא באת כעת מהרחוב הסמוך בריא ושלם ללא כל פגע, לכן שאלתי אותך אם כבר אמרת תודה להשם על כך…"
כששמעתי זאת, הרהרתי לעצמי כי אם כך הייתה ההנהגה הקבועה בביתו של רבי יעקב, אין זה פלא שזכה בחיי חיותו להשפיע כה רבות על שומעי לקחו. בר-מעלה כמותו שהרגיל את עצמו ואת בני ביתו לחיות בהתבוננות בחיים על כל פעולה וצעד שעושים, הרי שדבריו ודאי היו בבחינת 'דברים היוצאים מן הלב' ואין זה פלא שגם היו 'נכנסים אל הלב'.
לחיות את האמונה
בטבע האדם כאשר ישנה התפעלות באמונה, ההתפעלות הולכת ודועכת עם הזמן. אולם אם באמצעות האמונה, מתחזק האדם מיד ולמעשה, ומחדיר את האמונה הזאת באורחות חייו, בתורה, בתפילה וביראת שמים, ישנה תוחלת ותקווה כי זה אכן ירומם אותו, והוא יתעלה מהמצב שאחז בו קודם, גם לאחר שיפוג רגש ההתפעלות.
כך כותב ה'רבנו יונה' בספרו 'שערי תשובה' (בשער השני): "אכן צריך האדם בשמעו המוסר לעורר נפשו ולשום הדברים אל לבו ולחשב בהם תמיד, ועליהם יוסיף לקח ומלבו יוציא מלין".
זוהי תמצית עבודת האמונה וגם תכלית לימוד המוסר. כאשר האדם מתפעל ממשהו, לא להשאירו בגדר התפעלות, אלא לשים את הדברים על לבו כדי שיגיע לידי מעשה, ש"מלבו יוציא מלין", שהוא יאמין בלבו ממה שמתפעל בפיו. כך הדברים יפעלו ויותירו רשם במעשיו, ולא ישארו הדברים כידיעה גרידא.
כאשר ישבנו שבעה על אמי מורתי הצדקנית עליה השלום, שהיתה ידועה בהליכות חייה המופלאות, רצופה באהבת תורה, חסד ואמונה איתנה, זכינו והגיע לנחמנו מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצ"ל.
הוא בא דקות אחדות לאחר שעזבו את הבית הרופאים שטפלו באמא בתקופת מחלתה. הרופאים דברו אז בהתפעלות עצומה בשבח אמונתה של אמא, כי גם בימים הקשים בהם ידעה סבל רב ומכאוב לא התלוננה, נשאה את כאבה בדומיה ובאמונה והצדיקה עליה את הדין. שחנו בפני הרב שטינמן את דברי הרופאים ואת התפעלותם מהאמונה של אמנו הצדקנית.
הרב שטיינמן בטל את דבריהם במחי יד. שאלנו הסבר לדברים, וכך השיב: "אמנם הם אומרים, אך הם אינם מתכוונים… האם בגלל זה הם יקראו קריאת שמע פעם אחת?! האם הם יניחו תפילין או לפחות ילבישו כיפה לכמה דקות?! כל זמן שאינו למעשה – סי איז גאר-נישט! זה כלום!…"
בדבריו הקצרים והחדים הוא אמר יסוד גדול באמונה. אמונה צריכה להשפיע על חיי המעשה של האדם, על כל עבודת השם שלו, על כל השקפת עולמו ותפיסת דעתו. גם כשמתאמתת הידיעה אצל האדם והוא מתפעל ממנה, אם לא יניח אותה על לוח לבו, להשרישה פנימה בנפשו ובעצמותו, ויתבטא הדבר בשינוי התנהגותו ושפור דרכיו ומעשיו, הרי שזוהי התפעלות שווא, חסרת תוחלת!
להשלמת הענין אצטט מדבריו הבהירים, קילורין לעינים, של דודי, הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר-ברכפלד, בספרו 'הר יראה' (עמוד כח):
"אמונה זו, מלבד שהיא מצוה גדולה בתורה, יש בה גם ענין נוסף: על ידי האמונה, לבו של האדם נעשה פנוי מטרדת העולם הזה ומדאגת הפרנסה המכלה את רב ימיו של האדם, ראשו צלול להבין ולהשכיל תורה, וללון בעמקה של הלכה, וממילא מסגל הוא לעמל בתורה יומם ולילה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים".
אמונה היא שרש הכל. כל עניני הרוחניות של האדם תלויים בה.
(מתוך סדרת הספרים 'אוצרותיהם אמלא' פרשת שמות)
2/332