"מי שיש לו לב נבון, יוכל להתבונן גודל איסור לשון הרע, שמלבד שכתוב בתורה על ענין הדיבור כמה לאוין ועשין, נכלל גם כן בפרשת תבא בשנים עשר 'ארורין', שנאמר שם: אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר, שהוא קאי על לשון הרע. ואמרו בגמרא: ארור בו, קללה בו, נידוי בו.
וגם קודם כל ה'ארורין', הקדימו לברך מי שאינו עובר על זה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל. והיה מן הנכון מאד לירא מן הארור של תורה, ולחפוץ בברכה שמועילה לעשירות ולכל טוב, כמו שכתוב: בִּרְכַּת יְיָ הִיא תַעֲשִׁיר, אך היצר הרע מעוור עיניו של אדם מֵרְאוֹת האמת.
וראה נא אחי ענין נורא, הלא נצטוינו במצות ציצית, שעל ידהּ נזכור את כל מצוות ה', העשין והלאוין, לקיימם כדין. ואילו על ענין לשון הרע לא הסתפק הקב"ה בזה, ונתן זכירה בפני עצמה: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. והכל מפני חומר הענין".
[כבוד שמים פרק ב, אות יט-כ]