לכבוד עורך המדור, שלום רב.
נתקלתי במדור מיוחד זה והחלטתי לכתוב לך סיפור אישי מרגש במיוחד, לזיכוי הרבים. אני כותב אותו ודמעות עולות בעיני, עת אני נזכר בכל הפרטים.
המעשה אירע לפני פחות משנה. הייתה זו שעת לילה, הייתי באמצע פגישה חשובה בירושלים. לפתע אני מקבל טלפון מיהודי יקר, ידיד קרוב ואוהב חסד. לפי קולו הבהול הבנתי שיש כאן משהו דחוף. "עזוב הכל", הוא אומר לי, "וסע כעת לתל השומר".
"במחלקת טיפול נמרץ", סיפר, "שוכבת אישה מבוגרת בת 89, חולה מאוד, אבל צלולה בדעתה. מצבה הידרדר והיא סובלת מכאבים עזים ביותר. הרופאים החליטו בהסכמת ביתה השוהה לידה, לתת לה מנות מורפיום לשיכוך הכאבים, אך הודיעו כי המינון החזק של התרופה יביא לטשטוש מוחלט ואיבוד צלילות הדעת. הבת שוחחה על כך עם אימה שידעה על מצבה הרפואי החמור והכאבים העזים מהם סבלה, ושאלה אותה: 'אמא, האם יש לך בקשה מסוימת שאת רוצה כעת לבקש בעוד דעתך צלולה?'
"'כן', אמרה האמא, 'אני רוצה שיבוא רב לברך אותי. זו הבקשה האחרונה שלי והיא חשובה לי'.הבת, לצערנו עדיין אינה שומרת תומ"צ, ואינה מכירה רב לפנות אליו. היא פנתה אליי, וגם אני לא מכיר רבנים, אבל אתה יהודי חרדי שומר מצוות, לכן אני מבקש ממך שתיסע בבהילות אל האישה החולה, כיוון שהרופאים מעכבים את הטיפול הרפואי עד הגעתך".
עזבתי הכל ונסעתי מהר לתל השומר. בדרך יצרתי קשר עם הרב שלי, עימו אני נוהג להיוועץ בכל דבר, ושאלתי אותו מה עלי לעשות ומה לומר לאישה השוכבת על ערש דווי. אמר לי הרב, כידוע אין ערוך אפילו להרהור תשובה של אדם לפני פטירתו, לכן תשתדל מאוד להוביל בחכמה למצב שהיא תזכה להרהורי חרטה ותשובה. הוא ייעץ לי להציע שהסובבים יבקשו ממנה סליחה בשם המשפחה, לאחר מכן היא תבקש מהם, וכך להציע לה לבקש סליחה מרבש"ע, לומר עימה 'שמע ישראל', ואם אצליח גם את פסוקי הווידוי.
הגעתי למחלקה בביה"ח. קידמו אותי ריח חריף של תרופות וזמזום חרישי של מכשירים שונים. בבת אחת מתנתקים מה'עולם' מחוץ לביה"ח, ל'עולם' בתוך ביה"ח, שלא נדע. ליד מיטת החולה ניצבו הבת, ובנה, צעיר חילוני. הם הביטו עלי כאילו נפלתי מכוכב אחר, כשהם לא מבינים בדיוק את המתרחש. למרות זאת הם שיתפו פעולה מתוך כבוד לבקשתה האחרונה של הסבתא.
הקשישה החולה שמחה מאוד על הגעתי. היא ביקשה שאברך אותה. לאחר הברכה הצעתי לבת ולנכד שבשעה חשובה ונשגבה כזו כדאי להם לבקש סליחה מאימם בשם כל המשפחה. הסבתא כמובן הביעה סליחה מוחלטת. בשלב זה אמרתי לה, ודאי שהמשפחה אוהבת אותך מאוד, למרות זאת כדאי ברגעים כאלו לבקש גם סליחה, לשמוע את הסליחה האדיבה ושאינם מקפידים כלל. היא נענתה ואז סיפרתי לה עד כמה ברגעים כאלו נמצאים קרובים להקב"ה, כאשר השכינה שורה למראשותיו של חולה, ועל כן כדאי לה מאוד לבקש סליחה תוך הבעת חרטה מד' יתברך.
ניכר היה עליה המכאוב הגופני בו הייתה שרויה. מתוך הסבל החלה להוריד דמעות ופנתה לריבונו של עולם בבקשת סליחה וחרטה. הבת והנכד עמדו מהצד דומעים אף הם, בפליאה עצומה עד כמה ניתן להתקרב לרבש"ע גם ברגעים האחרונים של החיים בצלילות הדעת. בדקות שלאחר מכן היא אמרה עימי "שמע ישראל" ואת פסוקי הווידוי, ולבסוף ביקשה שוב ברכה, ולפתע אף פנתה לביתה ונכדה הנמצאים לידה, בבקשה נרגשת להתקרב לבורא עולם ולהיטיב את דרכם, כשעיניה אדומות וספוגות בבכי חרישי. היא הבינה היטב שאלו הרגעים האחרונים בחייה בצלילות הדעת. לאחר מכן נפרדה מביתה ונכדה, ואני יצאתי מביה"ח, עם לב שבור, אך עם סיפוק רב על הצלת נפש יהודי.
לא תיארתי לעצמי מה צפוי עוד להתחולל.
חלף שבוע, ועוד שבוע. חודש ימים, וכמעט שכחתי מהסיפור. יום אחד מתקשר אלי אותו יהודי שביקש שאלך לביה"ח. "אתה זוכר שנסעת לתל השומר לחולה המבוגרת?", שאל. "כן, ודאי", אמרתי ומיד התעורר בי יצר הסקרנות לשמוע מה בפיו. "היא נפטרה לפני שבועיים, אבל פעם אחת כשהתעוררה לרגע מהתרדמת והטשטוש, המשפט היחיד שאמרה היה: 'תקראו לרב שיבוא אלי עוד פעם'. כמובן שהדבר לא הסתייע, משום שהיא הייתה תחת השפעה חזקה מאוד של תרופות".
התרגשתי מאוד ובזה מבחינתי הסתכם הסיפור, אולם מעבר לקו המתינה לי הפתעה: "לא התקשרתי אליך כדי לצער אותך ולספר שהיא נפטרה", המשיך בשיחה. "ידיד אחר שלי, פנה אליי שביתו עומדת להינשא לנכד של אותה קשישה שהיה איתך בביה"ח. הנכד הזה סירב עד לאחרונה בשום אופן להינשא כדת ישראל, חרף רצונה של משפחת הכלה. הוא לא הסכים שיופיע רב בחתונה לסדר חופה וקידושין ולא היה עם מי לדבר. לאחר מה שאירע עם הסבתא ברגעיה האחרונים, הוא מבקש שרב יחתן אותו ולקבל הדרכה ראויה כפי ההלכה לקראת החתונה, אבל רק על-ידי הרב שהיה אצל הסבתא בבית החולים... משימה נוספת מוטלת עתה לפתחיך".
הייתי מופתע לחלוטין. כח הניצוץ היהודי שחלחל בקרבו של הנכד, מציל את המשך שלשלת הדורות בקרב המשפחה הזו, שיהיו דורות כשרים והגונים.
כך מצאתי עצמי בשבועות הקרובים נוסע להדריך את החתן הצעיר, ובמקביל החל להיכנס אף למסגרת תורנית למשך מספר שעות מדי יום, כשאור התורה ממשיך ומשפיע על אורחות חייו. גם הכלה זכתה לקבלת הדרכה והכוונה על-ידי אישתי, אשר קישרה אותה עם רבנית חשובה, לקראת בניית בית כהלכה בישראל.
לאחר תקופה קצרה הגיע היום הגדול. בשעת אחה"צ נסעתי לעבר אולם אירועים מפואר במרכז הארץ, לערוך חופה, לראשונה בחיי. יחד עימי הבאתי רב הבקיא בהלכות סידור קידושין, ונעמדנו תחת החופה המפוארת.
היה זה יום שרבי. השמש החלה שוקעת ונצנוצי כוכבים כבר נצפו ברקיע. תאורה חזקה כוונה לעבר החופה, ואני, שאיני רגיל לשאת דרשות אפילו בקרב המשפחה המצומצמת, מצאתי עצמי עומד מול קהל שאיני מכיר, מלבד החתן ואימו, מבקש לשאת דברים לפני עריכת החופה והקידושין.
דיברתי בהתרגשות רבה, סיפרתי לבני המשפחה שרובם לבשו כיפות לבנות חד פעמיות, את כל מה שאירע עם הסבתא בביה"ח, את בקשתה האחרונה וכיצד ניצלה את הדקות האחרונות בחייה בצלילות הדעת לשוב ולהתקרב לריבון העולמים. על כך שבזכות דמעותיה של הסבתא על ערש דווי היא זוכה שנכדה נישא כדת וכהלכה והצאצאים יהיו כשרים.
למרות החום המעיק, נדמה היה כביכול ירד גשם בקרב הקהל. המבוגרים שבהם לא הצליחו להתאפק והתייפחו בקול חנוק. גם אני הזלתי עימהם דמעות התרגשות.
ומתוך ההתרגשות הגדולה, פצחה התזמורת בשיר החופה. לא אשכח את החופה הזו כל חיי. החתן והכלה מיררו בבכי נרגש, וכאשר החתן שבר את הכוס צעקו כולם בשמחה גדולה: "מזל טוב!".
אני מסיים את הסיפור בהתרגשות גדולה, וגם כעת שאני כותב לך אותו, אני בוכה מהתרגשות. אני מודה לד' שזכיתי להיות שליח למעשי חסד כה מופלאים, בסיום שירת חיים של סבתא יהודייה, ובתחילת צמיחת חיים בהקמת בית בישראל, בזכות אותו ניצוץ יהודי שאינו כבה לעולם, בזכות בקשה של סבתא יהודייה על ערש דווי. בזכות מעשה חסד.
(יתד נאמן- יחיאל סבר)