סיפור מפעים ומפליא שסיפר הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל
"לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך" מדוע בשארי המצווות לא נאמר: לא תאכל חזיר אתה ובנך ובתך
המפרשים על הפרשה שואלים מדוע בפרשה הקודמת בציווי הקב"ה למשה נאמר קודם ציווי בנית המשכן ואח"כ עניין שמירת השבת, ואילו בפרשתנו משה הקדים את אזהרת השבת לציווי מלאכת המשכן, מדוע א"כ שינה משה רבינו מסדר הציווי של הקב"ה.
ותירצו: שבזמן ציווי הקב"ה למשה רבינו, עם ישראל היו לפני שחטאו בעגל, ועדיין היו בדרגת אמונה גבוהה והשכינה הייתה שורה בעם ישראל, ואילו בפרשתנו עם ישראל כבר חטא בעגל, ופגם באמונה הטהורה, לכן הקדים משה לצוות לישראל את מצות השבת, ואח"כ עניין המשכן, משום שהשבת מורה על האמונה בו יתברך, ויש בה כדי לתקן את מה שפגמו עם ישראל בחטא העגל.
סיפור מפעים ומפליא מספר הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל בספרו 'הדעה והדיבור'. כאשר שימש כראב"ד בעיר פלונית התגורר בה צעיר שרצה לעלות לארץ ישראל, ולשם כך החליט ללמוד 'נהיגה'. לאחר שלמד את המקצוע רכש 'מונית' והחל מוביל נוסעים מהכא להתם, אך מכיון שצעיר זה לא היה מיראי השמיים הגדולים, היה מאחר לקבל את השבת ואט אט היה נגרר עם נסיעותיו אל תוך השבת. וכן ביציאת השבת היה ממהר להוציאה והחל בנסיעותיו עוד קודם צאת הכוכבים, בעוד היום גדול.
שלח הגאון ר' זלמן זצ"ל את שליחיו אל הצעיר הסורר, וביקש ממנו: 'אנא ממך הפסק לחלל את השבת בעירנו', הצעיר אכן הבטיח לחדול ממנהגו ולשמור את השבת, אך לא קיים את הבטחתו. כך שלח אליו הג"ר זלמן זצ"ל כמה פעמים ולא הועיל, הצעיר המחלל המשיך בדרכו הנלוזה.
אביו של אותו צעיר היה 'בעל הבית' נכבד, ובאותו זמן חלה בשיתוק חלקי בפנים, ולשם כך היה מאושפז רבות בבתי חולים שונים בוורשה ובוילנא. אמנם חשב הג"ר זלמן שיכול היה האב לשכנע את בנו שישוב מדרכו הרעה, אך סכנה הייתה לדבר איתו ע"ז בעת הזאת ולגרום לו עגמת נפש בשעת מחלתו הקשה, פן מפני צערו יקראנו אסון. וכך פרצת חילול השבת המשיכה על ידי הצעיר, והסכנה כי רבה, משום שהיא עלולה חלילה להתרחב בעיר.
באותם ימים התקיים בוילנא כינוס של רבני ליטא הפולנית, בענייני חינוך בכלל, ובענייני ועד הישיבות בפרט, לכינוס זה באו כשלש מאות רבנים, ראשי ישיבות ועסקני חינוך, ובראשם מרנא ה'חפץ חיים' והגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, אחרי ישיבות רבות במשך כמה ימים נתפזרו איש איש לעירו.
הרכבת שבה נסע מרן ה'חפץ חיים' ושאר רבני וילנא, ואף הג"ר זלמן זצ"ל בתוכם, עמדה בתחנה משעה שבע בבוקר עד יציאת הרכבת בשעה שמונה. קרון הרכבת התמלא מיד ביהודים שבאו לחזות באור פני ה'חפץ חיים', להיות במחיצתו ולהתברך מפה קדשו.
הג"ר זלמן זצ"ל מספר: 'יצאתי מהקרון לרגע אל הרחבה שלפני התחנה, כדי לשאוף מעט אויר צח, וראה איזה פלא, פתאום נפגשתי באביו של אותו צעיר בעל המונית, כשהוא הולך נשען על מקלו ותחבושת על פניו, והוא מתקרב אל הרכבת. נגשתי אליו ודרשתי לשלומו, ושאלתי אותו האם הרופאים כבר הרשו לו לעזוב את בית החולים ולנסוע הביתה?, ענה לי האב שאינו נוסע כלל אל ביתו, אלא לכיוון 'ראדין' מועדות פניו אל ה'חפץ חיים', וסיפר שעושה כן משום חלום מבהיל שחלם בלילה הקודם, ובחלומו סבתו שנפטרה לפני כמה שנים, עומדת לפניו ואומרת לו: 'אך לשוא אתה מחפש תרופה למכתך אצל רופאים, רב לך לשכב בבתי חולים, סע אל ה'חפץ חיים' ותקבל ממנו ברכה, ותירפא ממחלתך' ואיקץ והנה חלום, ותפעם רוחי, ולכן החלטתי לעזוב מיד את בית החולים ולנסוע לראדין אל ה'חפץ חיים' ולקבל את ברכתו למחלתי, ולשם כך באתי עתה אל תחנת הרכבת.
ממשיך הג"ר זלמן לספר: השתוממתי לשמוע את החלום הנורא, ואמרתי לו שעזר לו הקב"ה ולא יצטרך לנסוע לראדין, כי ה'חפץ חיים' נמצא כעת בקרון הרכבת העומדת לפנינו, התרגש האב מאד, כי ראה בזאת אות מן השמים שמאמת את דברי הסבתא. מיהר האב אל הקרון, שישב בו ה'חפץ חיים', והנה מצאנו אותו עומד בתפילתו הזכה והברורה, מילה במילה, 'כאילו מונה מעות', וכל הקהל הקשיב קשב רב לכל מילה שיצאה מפיו הקדוש.
ואז פתאום – מספר הג"ר זלמן זצ"ל - נפל רעיון במוחי, אלך ואספר ל'חפץ חיים' על דבר הפרצה הנוראה שנפרצה בעיר ע"י בנו של ה'בעל הבית' העומד לבוא ולהתברך ממנו, ושיצווה עליו להשפיע על בנו לשמור את השבת. לשם כך קראתי לבעל נכדתו של החפץ חיים, הגאון רבי הלל גינזבורג, שליוה את החפץ חיים בדרכו, וסיפרתי לו את כל העניין, וביקשתי ממנו שנשוב אל הקרון, ואני אקרא לבעל החלום אל מחוץ לקרון, ואדבר עמו ארוכות, כדי שיספיק רבי הלל למסור ל'חפץ חיים' את מבוקשתי, להשפיע עליו בעניין שבת, וה'חפץ חיים' בוודאי יידע, איך לעשות זאת. רבי הלל הסכים לעשות זאת, אולם עד ששבנו אל הקרון ראינו כי אחרנו את המועד, כי החפץ חיים כבר סיים את תפילתו, ואבי הצעיר המחלל, כבר ניגש אליו לבקש ממנו ברכה.
היטב חרה לנו הדבר, אבל את הנעשה אין להשיב, והתקרבנו לשמוע את הדו-שיח, שבין ה'חפץ חיים' ובין מבקש הברכה, הוא ניגש אל הסבא קדישא באימה ורתת ואמר לו: 'רבי! הנני חולה אנוש זה יותר משנה, הייתי בבתי חולים בורשה ובוילנא, ואין תרופה למכתי. ובשכבי בלילה הזה בבית החולים בוילנא, באה אלי אמי זקנתי מעולם האמת ואמרה לי, עזוב את הרופאים והרפואות, סע אל ה'חפץ חיים', והוא יתן לך ברכה ותתרפא'.
כשמוע החפץ חיים, שמחזיקים אותו לבעל מופת קפץ ממקומו ואמר: 'מי יתן לך ברכה? ישראל מאיר! ותועיל לך, ח"ו! הברכות אינן מסורות בידי, אתה יודע למי מסורות הברכות, לשבת קודש, כמו שנאמר 'ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו', וכן אנו אומרים בקבלת שבת, 'לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה' ולמה אתה מבקש ברכה מישראל מאיר? והוסיף: 'מהיכי תיתי, אם תשמור שבת כהלכתה ותקבל את ברכת השבת, ותרצה לקבל ברכה מישראל מאיר, יתן לך גם ישראל מאיר ברכה, אלא מאי אין אתה רוצה לשמור את השבת כראוי, ולקבל את הברכה ממקורה ותאמר בלבבך, שדי לך לקבל ברכה רק מישראל מאיר, דבר זה אי אפשר, אין בכוחי לברך בלא ברכת השבת'.
כל הקרון, שהיה מלא יהודים, הקשיב לדברי ה'חפץ חיים' באימה וביראה, ובפרט אבי הצעיר בעל המונית שידע כנראה את נגעי ביתו.
מספר הגאון ר' זלמן זצ"ל: אני והגאון רבי הלל הבטנו איש בפני אחיו בתמהון רב, וחשבנו, איך עברו מחשבותינו אל הסבא קדישא? ועד שאנו עומדין בתמהון לבב, והנה ה'חפץ חיים' מוסיף אחרי דומיה קלה: 'ושמא תאמר שאתה שומר את השבת, וראוי לברכה, אבל ראה מה כתוב בתורה 'זכור את יום השבת לקדשו, שבת לה' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך' הלא אין דוגמת אזהרה זו בשארי המצווות. לא נאמר, לא תאכל חזיר אתה ובנך ובתך, או לא תלבש שעטנז אתה ובנך ובתך, כי כל אחד מהם אחראי בעד עצמו, אבל בשבת האב אחראי גם בעד הבנים, הנמצאים ברשותו, ואפילו הם גדולים, ואפילו אם אתה משמר את השבת ובנך נוסע בשבת, ובתך מסרקת את שערה בשבת, אי אפשר לך לקבל ברכה ממקור הברכות, משבת קודש, וגם ברכת ישראל מאיר לא תועיל לך'.
כאשר יצאו מפיו הקדוש של הסבא קדישא 'אתה ובנך ובתך, אתה משמר את השבת, ובנך נוסע בשבת' ידעו רק שלושה אנשים בקרון, רבי הלל, הג"ר זלמן זצ"ל ואבי המחלל מבקש הברכה, שאין זה סתם משל ודוגמא, אלא דברים שנתגלו לו ברוח הקודש.
האב לא יכל להתאפק וצעק: 'רבי, הרי אני מקבל עלי שלא תהיה עוד בביתי מה שהיה עד כה' והוא קיבל את ברכת ה'חפץ חיים'.
ומסיים שם הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל בספרו: 'ואף כי היינו רגילים לשמוע מפיו הקדוש של ה'חפץ חיים', דברים המראים על הופעת רוח הקודש בבית דינו, אבל הפעם היה זה באופן מוחשי ביותר, שאנחנו חיפשנו דרכים איך להודיע להסבא קדישא, על איזה תנאי יתן לו את הברכה ולא עלתה בידינו, והנה מן השמים הודיעו לו פרטי פרטים, והפרצה בעירי נגדרה בסייעתא דשמיא.
מסעיר ומרעיד את הלב. צריך לזכור לעצמינו שלא רק "נסיעה" אסורה בשבת אלא אף כל פרטי ודקדוקי הלכות שבת. ומזה נלמד ונתחזק.
יישר כח על הבאת הסיפור המדהים הזה!