וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו (בראשית מו, כח)
וברש״י: "להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה".
בשעתו נחוגה באולמי וגשל חתונתו של אחד מבחירי ישיבת פוניבז'; היו שם הרב מפוניבז', המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין, רבי דוד פוברסקי, הרב שך. בסעודה ניגש דוד החתן, איזה פרופסור מדרום אפריקה, אל הרב מפוניבז', מוטרד: "ממה יתפרנס הזוג", שאל. "ממה הם יחיו?"
"אל דאגה!" הרגיעו הרב, "הוא למד מקצוע בישיבה. הוא קבלן מצליח, בונה בתים!"
"אה", נחה דעתו וחזר למקומו.
הביט הרב מפוניבז', וראה שאני מסתכל עליו ככה, בתימהון. אמר בהתרגשות: "וואס קוקט איהר מיר אזוי, מה אתם מסתכלים בי כך, הלא זו האמת לאמיתה! גמרא מפורשת היא (ברכות סד ע"א) על הפסוק: "וכל בניך לימודי השם ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג), אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'!"
"זאלט איהר וויסן", התרגש הרב מפוניבז', "זהו פשט, ולא דרוש! הנה, אשאלכם: איזו היא העיר הגדולה? מוסקבה? פטרבורג? לונדון? פריז? כפרים נידחים הם! הלא כך אמרו בגמרא (מגילה ה ע"א): איזו היא עיר גדולה, כל שיש בה עשרה אברכים העוסקים בתורה בבית המדרש. פחות מכן, הרי זה כפר!
מוסקבה היא כפר עם מיליון בקתות, ראדין היא עיר!
תל אביב רבתי היא כפר ענק, וכל רחוב בבני ברק הוא עיר!"
התרגשותו של הרב מפוניבז' הרקיעה שחקים, איך זהרו פניו, איך נצצו עיניו! "ולא סתם עיר, אלא עיר בירה! אברך זה בונה ארמון תפארה!
"אמרו נא, איזו העיר היפה בעולם? אני אומר לכם – ושוב: גמרא מפורשת היא – עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו (קידושין מט ע"ב), ופסוק מפורש: 'הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי, משוש לכל הארץ' (איכה ב, ט"ו). ומה היה יופיה, שמעולם לא לן בה אדם ובידו עוון, תמיד של שחר מכפר על עוונות של יום (מדרש תהילים מח), זהו היופי האמיתי! אמור מעתה: אברך זה, וחבריו, האם אינם קבלנים. בוני ערים וארמונות?!"…
והבנתי, שמה שנראה בעינינו סכה ואהל, במבט של תורה הוא צור חלמיש – ולהפך, ארמונותיהם וטירותיהם, כבקתות של קש הם בעינינו!
"כי יצפנני בסכה, ביום רעה יסתרני בסתר אהלו, בצור ירוממני" רבותינו עמדו על הסתירה בפסוק. מצד אחד: "כי יצפנני בסכה", יחביאני ויסתירני. ומצד אחד: "בצור ירוממני", כאילו עומד אני על סלע גבוה וחשוף. ובאמת לא סתירה כאן, אלא השלמה.
יש כאלו הסבורים, שאם יכנעו לפני ארחות הגויים, אם ידמו להם ויתכופפו ויתבטלו בפניהם, ירויחו. ובאמת, אז יפסידו. כי יפלטו ממחסה ה' ומחסותו, והגויים יבוזו להם, ונמצאו לוקים מכל צד. דווקא אם נלך בגאון, נדבק בארחותינו בקומה זקופה, "בצור ירוממני", אזי נזכה לחסות בהגנת הקדוש ברוך הוא, "יצפנני בסכה, ביום רעה יסתירני בסתר אהלו".
וכסיפור הידוע –
הקיסרית האם, אמו של ניקולאי השני, קראה בספר על היהודים וארחותיהם. תיארו שם יהודים פולניים, על כובעי המצחיה וכיפות הקטיפה, המעיל הארוך והאבנט הרחב. סקרנותה התעוררה: מימיה לא ראתה יהודי! היהודים נתחמו כידוע ל"תחום המושב" הצר בגבול פולין – שאף היא השתייכה לרוסיה באותם הימים – ונאסר עליהם לזלוג לפנים המדינה.
אמרה למשרתה: "חפצתי לראות פעם יהודי. אם תתקל באחד כזה בפטרבורג הביאו לפני, ואעניק לו מאה רובלים!" הון רב.
ויהי היום, והשלטונות התאנו למלמד עני. גיבבו תואנות שונות, ונאלץ להסדיר רישיונותיו בעיר הבירה. קיבל אישור ממושל עיירתו, ונסע לפטרבורג. שוטט נבוך ברחובותיה, לא ידע להיכן לפנות. לפתע הרעים עליו לובש מדים בקול: "היי, אתה, עצור!" התאבן, והמתין בלב הולם. "מה מעשיך פה?" תבע הלה לדעת. ביד רועדת הראה לו את רישיונו. הסביר בשפה רצוצה לשם מה הגיע.
"מחר באחת עשרה תעמוד ליד שער הארמון", פקד עליו הלה. "המלכה האם רוצה לראותך. היא תעניק לך מאה רובלים, ותסדיר את ענייניך!"
מצד אחד, בשורה טובה שאין דוגמתה. גם יסדיר ענייניו בלא טורח, גם יתעשר עושר רב, כדמי מלמדות ליובל שנים. אך מצד שני, איך יופיע כך לעיני המלכה? היא רגילה לראות אנשים מגולחים למשעי, לבושי קצרות. ודאי תתפלץ ממראהו החריג. מי יודע, אולי תצוה לייסרו בשוטים, אולי תכלאהו בבית האסורים, ותהיה אשתו עגונה, ובניו כיתומים. אין בררה.
גונח ומייבב הלך למספרה, גזז פאותיו הנאות, וגילח זקנו העבות. עיניו חשכו כשהביט בראי, אבל פקוח נפש דוחה הכל. משם לחנות בגדים. חולצה בעלת כפתורים, ומקטורן קצר, ומכנסיים ארוכות, הוא נראה כליצן. להשלמת המראה, רכש עניבה. איך יקבלוהו בעיירה, הלא כל האבות יוציאו את בניהם מרשותו. דיה לצרה בשעתה.
למחרת בשעה היעודה המתין בשער חומת הארמון. בעל המדים לא הכירו. הציג עצמו, והובא לפני המלכה.
רטנה: "החסרה אני מגולחים לבושי קצרות סביבי? יהודי רציתי לראות!" וגרשה אותו מעל פניה…
כך לקה בכפליים…
(והגדת – אלול, הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ״ל)