היה אומר שכאשר בחור נמצא בישיבה הוא בבחינת "קלטוהו מחיצות", ואי אפשר לסלק אותו מהישיבה, שאז הוא נופל לרחוב, ואפילו אם אינו לומד בישיבה, אבל עצם הדבר שנמצא בסביבה של בני תורה מצילתו מחטא, שנעשה מושפע מהם לטובה.
וגינה את אלו שמסלקים בחור מהישיבה, ואמר שהם אשמים בהידרדרותו אל הרחוב, ועתידים לתת על כך את הדין.
ופעם הגיע לישיבה בחור מיוון, כבן עשרים, ולא ידע אפילו אותיות א-ב, ומו"ר זצ"ל הורה לברר אם נכונים דבריו שהוא מהול, וכשמצאו שכן, הורה להשאירו בישיבה, ואף שהישיבה לא הייתה מקום מקלט לאלו וכיוצא בהם, אבל כיון שלא מצא מקום עבורו לא רצה לשלחו, וביאר שדינו של בחור זה כאבידה, והיינו אבידת גופו ונשמתו, ואם לא בא לידינו ייתכן שהיינו פטורים מלהתעסק בו, אבל מאחר שהגיע לידינו אסור לשלחו. והורה ללמדו א-ב, ולומר עמו קריאת שמע ולהניח לו תפילין.
וסופו של דבר היה שאחרי שבועיים בעת שמו"ר זצ"ל דיבר שיחת חיזוק בסעודה שלישית, ונתקבצו אז כל בני הישיבה ללא יוצא מן הכלל לשמוע השיחה, שמו לב שהבחור הנ"ל איננו, ותיכף יצאו לחפשו ומצאו שרוקן כל מבנה הפנימיה מכל נכסי הבחורים שהיו דלים ורשים ממש, ונתברר שמתחילה לא בא לישיבה אלא כדי לבדוק מתי הוא הזמן שאין נפש חיה בפנימייה ויוכל אז לגנוב הכל. ובני הישיבה שנשארו דלים ורשים ממש, ביקשו להתלונן עליו במשטרה כדי שיעזרו למוצאו ולקחת ממנו את מה שגזל, אבל מו"ר זצ"ל אמר שאפשר שהוא יהודי אלא שגבר עליו יצרו לגנוב ונמצינו 'מוסרים', ולכך סירב שיפנו למשטרה.
מתוך 'אש קודש' עובדות והנהגות על הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל,
כפי שסיפר הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א