"עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם" (במדבר ל"ה, י"א)
את הסיפור הזה שמעתי מידידי הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל בעת שהיינו יחד קרוב לשלושה חדשים בארצות הברית, לשם נסענו כדי לגייס נדיבים ותומכים לרעיון הקדוש של הקמת המתיבתות בארץ ישראל להצלת ילדי צפון אפריקה. רבי שלום סיפר לי אז מעשה נפלא:
בזמן מלחמת עולם הראשונה שלטו הטורקים בארץ ישראל. וכשהם הצטרפו כצד למלחמה, הוציאו גזירה נוראה כי על כל תושבי ארץ ישראל חלה החובה להתגייס לצבאם. רק נתיני חוץ לארץ שהחזיקו ברשותם תעודות ודרכונים ממשלות זרות – היו פטורים. ההתגייסות לצבא הטורקי היתה סכנה גדולה לחיי המתגייסים, מיד עם גיוסם נשלחו לשדה הקרב, ורבים לא חזרו, נפלו כחללים בארצות נכר. אך סכנה לא פחות גדולה רחפה על כל אותם הצעירים שהסתתרו וערקו. כל מי שנתפס היה צפוי לעונש מוות, הטורקים ברצונם לזרוע פחד ובהלה, תפסו כמה צעירים ותלו אותם בראש חוצות מול שער יפו.
בירושלים התגורר יהודי בשם ר' יחיאל וורקר היהודי הזה החזיק ברשותו דרכון של תושב חוץ, והתהלך לכן חופשי והמשיך את עסקיו כרגיל. יום אחד הגיע לביתו בחור מבוהל חיוור כסיד, וסיפר לר' יחיאל שזה זמן רב שירד למחתרת והצליח להסתתר מעיני החיילים הטורקים, אמנם למזלו הרע גילו את מקום מסתורו, ותפסוהו והשליכו אותו לבית הסוהר. הוא היה צפוי למשפט מוות, בחסדי השי"ת הצליח להשתחרר ממקום מאסרו, ובאישון לילה ברח מבית הסוהר.
הבחור התחנן על נפשו וביקש מר' יחיאל שיעזור לו להבריחו מחוץ לירושלים, אל הפרדסים בסביבות פתח תקווה, שם שמע שמסתתרים הרבה צעירים, כי אין החיילים מחפשים שם. ר' יחיאל חכך בדעתו מה לעשות, מצד אחד: יש בידו האפשרות להציל נפש אחת מישראל. אמנם לאידך הוא מסכן את נפשו אם יתפסוהו עוזר לעריק. לבסוף החליט ר יחיאל כי אם מן השמים גלגלו שהבחור יגיע אליו, סימן הוא שעליו לעזור לו בעניין.
בחצות הלילה יצאו לדרכם, כדי לא להיתקל עם שיירות החיילים המצויות בדרך. עקפו את הדרך המרכזית, וירדו במורדות שכונת ליפתא, המשיכו בדרכם בין הרים וגבעות והגיעו לאזור מוצא, משם טיפסו ועלו דרך היערות והשדות. במשך הליכתם השגיחו מרחוק מפטרולים מצד הצבא, ובכל פעם שראו אותם מתקרבים היו משתטחים בין עצי היער. כשהפציע השחר כבר היו קרובים ליעדם, ולפי הבנתם הם יצאו כבר ממקום סכנה.
כאן פנה הבחור לר' יחיאל ואמר: אני חייב לך את חיי, מן השמים זיכו אותך להצילני, וכמו שאמרו חז"ל "כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא", מי יכול להעריך ולשער את גודל הזכות שזכית.
בקשה אחת ויחידה יש לי אליך, למענך ולטובתך. חבל שהמצוה הגדולה שזכית בה תרד מערכה. אנא שמור את מעשה ההצלה לעצמך לבל יוודע לאחרים, ובכך תשאר המצווה בשלמותה…
רבי שלום סיים את סיפורו ואמר: ר' יחיאל קיים את בקשתו של הבחור, ובמשך כל שנות חייו שמר את הסיפור לעצמו ואפילו בני ביתו לא ידעו מכל העניין. רק בזקנותו, טרם מותו, גילה את סיפורו לצאצאיו. כנראה שהתכוון להעביר מסר חינוכי לדורות הבאים, שצריכים להתמסר עבור הזולת אפילו אם העניין כרוך במסירות נפש.
("לב ישראל")