הרב צבי וינברג
מבואר בגמ' זו שהאמוראים היו יוצאים ממקום ישיבתם למקומות מרוחקים יותר כדי לאכול מפירותיה המשובחים של ארץ ישראל. ובשו"ת "תורה לשמה" (לבעל הבן איש חי – סי' תיח) נשאל מאדם שגר בצפת, האם ראוי לו ללכת למקום קצת מרוחק שיש בו פירות משובחים, ורוצה לשהות שם כמה ימים כדי לאכול מהפירות, האם יש בזה משום מותרות והליכה אחר תענוגות.
וענה לו שמותר ללכת למקום בכדי לאכול מפירות שנשתבחה בהם א"י המצויים דווקא שם, כמו שמצינו באמוראים החסידים והקדושים, שבודאי הם היו מכוונים בזה בשביל חיבוב ארץ ישראל לאכול מפירות המתוקים וחשובים שלה וכוונתם לשם שמים, ואין בזה שום פקפוק של מותרות ושל הליכה אחר תענוגות. ואם כונתך לשם שמים בשביל חיבוב א"י, ולהודות לה' על הארץ ופירותיה הטובים, לך אכול בשמחה, והכל הולך אחר כונת הלב.
וראה ב"ח (או"ח סי' רח) שבאכילת פירותיה של א"י ניזון האדם מקדושת השכינה ומטהרתה. ובחי' הגר"א (ברכות שם) שהאמוראים היו אוכלים כמות גדולה מפירות אלו כדי לזכך את שכלם.
(קב ונקי)