אסור להניח או להתיז בשבת בושם וכיוצא בו על גבי בגד על מנת ליתן בו ריח. איסור זה הוא מדרבנן, וטעמו משום ש'מוליד' ריח בבגד, והמוליד דבר חדש דומה לעושה מלאכה. והתזת ריח דוחה יתושים על בגדי השינה או המצעים – יש שאוסר על אף שהריח בלתי נעים ואינו נחשב ל'תיקון' בבגד; אך באופן שהריח חלש וכמעט בלתי מורגש, ניתן להקל.
ונתינת בושם על גוף האדם – מותרת, כיון שהבושם אינו מוליד ריח בגוף עצמו, אלא מונח עליו בלבד; וכן משום שהריח אינו מתקיים לאורך זמן, מחמת הזיעה; ויש שכתב שהיתר זה הוא דווקא במקומות המגולים שבגוף, שבהן הריח מתפוגג במהרה, ולא במקומות המכוסים. ונחלקו הפוסקים אם השיער נחשב לענין זה כגוף האדם, או כבגד. ומותר לתת בושם על גוף האדם אף באופן שבודאי יוולד ריח גם בבגד שלובש, כגון בהתזת 'ספריי', אך אם כוונתו שהבושם יגיע גם אל הבגד – אסור.
ומותר לשטוף את הפה ב'מֵי פֶּה', כיון שאין איסור הולדת ריח בגוף, כאמור, אולם המשתמש בתרכיז מי פה שמוהלים אותו במים, צריך למהול את טיפות מי הפה במים לפני שבת, כיון שאסור להוליד ריח במים. ובדיעבד – יש שמתיר למהול את הטיפות במים בשבת, כיון שאין כוונתו שמי הפה יתנו ריח במים, אלא לדללם בלבד. ואם יש במי הפה חומר חיטוי לחיך ולשיניים – יש שאוסר להשתמש בהם בשבת בכל אופן.
[משנ"ב שכב, יח; ביאורים ומוספים דרשו, 19-20]