השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
מדוע לא מועיל לערב עם צדוקי? • מה דינו של כותי לעניין עירוב חצירות? • האם מותר לערב עם ישראל שחילל שבת בפרהסיא רק פעם אחת? • ומה נקרא פרהסיא וצנעה? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ד' סימן שפ"ה סעיף א' – סעיף ד' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
יהודים שגרים בחצר אחת עם צדוקי (נקראו כך ע"ש צדוק הבייתוסי) או עם ישראל מומר שעובד ע"ז או מחלל שבת בפרהסיא אפילו באיסור דרבנן בלבד שדינו כגוי, לא מועיל לערב איתו, ולא מועיל שיבטל את רשותו, אלא מועיל רק שכירות, וישכור ממנו את רשותו.
צדוקי, דינו חלוק, מצד אחד דינו כישראל שיכול לבטל רשות, ומצד שני, אינו יכול לערב, כיוון שאינו מודה בעירוב, והמ"ב אומר, שגם אם הוא ישתתף בעירוב, זה לא חל, ולאו דווקא צדוקי, אלא הוא הדין כל יהודי שמודה בכל התורה כולה, וכופר בעירוב, א"א לערב איתו.
מקשה המ"ב, הרי כפי המבואר בסעיף ג', שישראל מומר, דהיינו שעובד ע"ז, או ישראל שמחלל שבתות בפרהסיא אפילו באיסור דרבנן בלבד, דינו כגוי, ויועיל רק שכירות מקום, א"כ, הצדוקים שכופרים בתורה שבע"פ, בוודאי שהוא מחלל שבת באיסור דרבנן בפרהסיא, וא"כ, איך הוא יכול לבטל את רשותו, והרי דינו צריך להיות כמו גוי, שמועיל רק שכירות אבל לא ביטול רשות, ובוודאי לא עירוב?
מתרץ המ"ב, שהצדוקי הוא אנוס, כיוון שמנהג אבותיו בידו, ולכן אינו מוגדר כמומר, אבל לדעת כמה פוסקים, אה"נ והוא כישראל אחר שמחלל שבת אפילו בפרהסיא אפילו באיסור דרבנן בלבד, שדינו כגוי, ומועילה רק שכירות.
כותי הרי הוא כשאר עכו"ם ואין לו תקנה אלא בשכירות.
ישראל שעובד ע"ז ואפילו בצנעה, או ישראל שמומר לחלל שבתות בפרהסיא אפילו באיסור דרבנן, הרי הוא כגוי, כיוון שעוון זה חמור כמו עובד ע"ז, ודווקא כשרגיל בזה, אבל בפעם אחת, אינו מומר, וי"א, שגם בפעם אחת שחילל שבת בפרהסיא, דינו כמומר,
פרהסיא – נקרא כאשר חילל בפני עשרה יהודים, או שחילל בצנעה, אבל הוא ידע שהחילול יתפרסם לפני עשרה יהודים, ונקרא מומר לכל התורה כולה, וכעובד ע"ז, וזה דווקא כשעובר לתיאבון, אבל להכעיס, אפילו בצנעה דינו כעכו"ם.
צנעה - נקרא כאשר מתבייש לעשות האיסור בפני אדם גדול, אפילו שעושה בפני כמה אנשים שאינם גדולים.
קבוצת יהודים שעירבו יחד במשך שנה שלמה, ובמשך השנה יהודי אחד המיר את דתו, מכאן ואילך העירוב בטל, ולא אומרים 'הואיל והותרה, הותרה', ויחול העירוב עד סוף השנה, אלא כל שבת ושבת, היא יחידה בפני עצמה, ואם יש לבית שני פתחים, פתח אחד לחצר היהודים, ופתח שני לחצר הגויים, והמיר את דתו, הדין הוא, שאנחנו שולחים אותו לחצר של הגויים, ואינו אוסר את היהודים, ומבאר המ"ב, שהטעם הא משום שכופים על מידת סדום, ועוד, דאם המיר את דתו, כנראה שהוא חבר של הגויים.